שיחה עם פרידל שטרן

ב' חשון תשס"ד, 28 באוקטובר 2003

(משתתפים: פרידל שטרן, חיים סרברו, ציון שתרוג, חיליק הורוביץ, ישראלה בן-דב)

השתתפות בגניבת מפות ממחלקת המדידות המנדטורית ל"הגנה"; שרטוט קווי גובה במדור כרטוגרפיה; ציור ספר המפות "ישראל – מפות מדברות";  יוסף אלסטר – המנהל הראשון לאחר קום המדינה; סיבת עזיבת מחלקת המדידות – תחילת קריירה קריקטוריסטית.

פרידל מספרת:

שירתתי בצבא הבריטי ב-ATS, בבית-הספר ל-camouflage ]הסוואה[ ב-Middle East Training Center בעזה. אחר כך לקחו מאיתנו 22 בחורות, והעבירו אותנו לאיטליה, ל- Central Mediteranean Center, אותו בית-ספר, הפעם באיטליה. זה היה בית-ספר לקצינים גבוהים מאוד, גנרלים ואחרים, שנועד לחדש את הידע שלהם. הייתי בקשר עם הקצינים, ציירתי קריקטורות שלהם. הם נהנו מאוד. היה לי טוב בצבא. 

המלחמה נגמרה ב-1945 וחזרתי ארצה. לא היה לי כאן שום דבר וחיפשתי עבודה. הלכתי למשרד העבודה והם שלחו אותי בתור ציירת ל-Survey Of Palestine. הייתי כבר בוגרת "בצלאל". זה היה ב-1946. מיצ'ל היה המנהל. אני מאוד נהניתי מהאנגלים במובן הזה שאני לא ידעתי אנגלית. בצבא הבריטי למדתי "כאילו". פה הייתה לי הזדמנות לדבר קצת אנגלית.

סיפרת שהיית בין אלה שגנבו מפות ומסרו אותן ל"הגנה". תוכלי להרחיב?
אין לי הרבה מה לספר על זה. אני זוכרת שלקחתי כמה מפות, כשהתאפשר לי. אני לא יודעת אם זה היה שווה משהו או לא. אין לי מושג. לקחתי והבאתי ל"הגנה". 

מי נתן לך את המפות?
לא נתנו לי. אני לקחתי מאיפה שראיתי, והבאתי ל"הגנה". 

הייתי פה (במחלקת המדידות) אולי 3 שנים [אח"כ מתקנת ל-5 שנים, ואולי יותר, לא זוכרת]. עבדתי בכרטוגרפיה וכל יום שרטטתי רק קווי גובה. כל יום קווי גובה. נתנו לי מפות והייתי צריכה לעשות קווי גובה בטוש. הייתי מומחית וכולם למדו ממני. מי שבא חדש מהצבא, עבדו כאן גם חיילים, שלחו אותו אלי. "היא תדריך אתכם". כולם למדו ממני אבל אני חשבתי שאני משתגעת. לא יכולתי לסבול יותר. כל יום קווי גובה. אז בא לי רעיון. הלכתי לאלסטר. קודם כול היה לו חוש הומור. הוא היה בעיניי מאוד סימפתי. הייתה בינינו שפה משותפת. הוא היה נכנס כל יום לחדר שלנו ועבר מאחד לשני. כשנכנס, כולם התחילו לעבוד. פחדו ממנו. הוא היה גבוה כזה והסתכל עלינו מלמעלה. 

 
תמונה 418:   פרידל שטרן ליד שולחן השרטוט (לידה  משה ארז)

אז יום אחד נמאס לי הדבר הזה. באמת, אפשר להשתגע מלעשות קווים כאלה. בא לי רעיון. ביקשתי להיכנס לאלסטר לחדר והצעתי: "אולי נעשה מפות עם ציורים שלי?" הוא אמר לי: "תעשי לי דוגמה", ועשיתי לו דוגמה בגודל כזה [מחווה בידיים], עם אותה הצבעוניות, החאקי הזה [מצביעה על האטלס שציירה בשנות ה-50, "ישראל – מפות מדברות"]. עשיתי סקיצה כזו ביד, כינרת או משהו דומה, היה גם כחול, בעבודת יד, והבאתי לו את זה. הוא אמר: "אני מסכים". היה לו חוש הומור. איך אני שמחתי. אז הוא אמר: "רגע, אני הולך למצוא מישהו שיוציא את זה". אני לא יודעת למה המחלקה לא יכלה להוציא את זה. הוא מצא את ליאון המדפיס, שגם אני עבדתי בשבילו, לא זוכרת אם לפני או אחרי. הוא הוציא כל מיני כרטיסי ברכה, לוחות לילדים, ועשיתי בשבילו המון ציורי ילדים. אז ליאון המדפיס הוציא את זה, את האטלס. 

[מצביעה על המהדורה האנגלית של האטלס, שיצאה לאור ב- 1953. הביאה עותק לפגישה ותורמת אותו למפ"י] כשזה הודפס עבדתי כאן, הלכתי לבית הדפוס, הייתי אחראית על זה. הבאתי לכם את זה באנגלית. זה ההדפס הראשון, ניסיוני. זה בשבילכם. [מסתכלים גם במהדורה העברית. אין תאריך הוצאה אבל יש ציורים המציינים את מבצע "קדש", כלומר האטלס יצא לאחר-מכן]. 

זה היה מאוד הגון מצידו של אלסטר שנתן לי לעשות מה שרציתי. אני בחרתי איפה לשים את הטקסט, הייתי אחראית על הצבעים השונים והגוונים. הוא אמר לכולם: "תעשו מה שפרידל אומרת". הייתי אחראית גם על הדפוס [מדפדפת באטלס]. זה באמת יפה, אני מוכרחה להגיד. עובדה שגם כתבו את שמי [כותרת האטלס: ישראל – מפות מדברות: הוכנו והודפסו ע"י מחלקת המדידות, משרד העבודה. מצויירות ע"י פרידל שטרן. הוצא לאור ע"י ליאון המדפיס, תל-אביב, ישראל]. אני לא יודעת אם אלסטר היה אחראי לזה. אני יושבת במחלקת המדידות, וכתבו את שמי על זה [מתפלאת ונרגשת]. 

[ממשיכה לספר] נמאס לי פה, נמאס לי. חשבתי שאני משתגעת משיעמום. קווי גובה, קווי גובה כל היום. כל כך נמאס לי, הלכתי עוד פעם לאלסטר, לא יודעת אם לפני זה או אחרי זה, ואמרתי: "אני לא יכולה יותר. אני צריכה הפסקה". הוא נתן לי חופש חצי שנה או שלושת-רבעי. נסעתי לצרפת. אחר כך חזרתי ואמרתי: "שמע, זה עשה לי תיאבון". ביקשתי לעבוד חצי מהזמן, לא זוכרת אם חצי שבוע או חצאי ימים, ויכולתי לעשות משהו אחר [ציון שתרוג נזכר: עבדת חצי שבוע, לא באת כל יום. פרידל מגיבה: כך זה יותר מתאים לי]. הייתי היחידה במחלקת המדידות שהייתה לי פרוטקציה. היה לו חוש הומור. הוא הבין אותי. 

([ציון שתרוג: אלסטר ויתר רק לך. הוא היה אדם שלא נתן לאף אחד שום אישור חורג. אני רציתי לנסוע לחו"ל בשנת 1952. הוא אמר לי: "אם אתה נוסע לחו"ל, זה כמו שאתה מתפטר". אחר כך הוא אמר לי: "אני אעשה איתך דבר כזה: אני נותן לך, נדמה לי 15 או 30 יום. אם תבוא יום אחד יותר מאוחר – אל תחזור". והוא כתב בכתב היד שלו: משוחרר ל-30 יום]. 

אני קיבלתי הכל, מה שרציתי. 

האמת שאנחנו פחדנו ממנו. כשהוא נכנס לחדר שלנו, עבר מאחד לשני והסתכל על העבודה. אנחנו עבדנו, עבדנו, עבדנו [מדגישה], וכשהוא יצא, הפסקנו לעבוד [צוחקת]. פעם אחת, אני זוכרת עד היום, הוא נכנס כרגיל. אני חושבת שהוא היה כל-כך קשה ... איתי לא. אני חושבת שהיה לו חוש הומור, והוא רצה בתור מנהל ... כך אני מתארת לעצמי. אז הוא עבר מאחד לאחד, לאט-לאט, והסתכל על העבודה. אני ישבתי עם הגב אליו והוא בא אליי. בדרך אני שומעת מאחורי את הקול של בחורה שישבה שם, והיא אמרה לו במבטא מיוחד בגרמנית, היא היתה עולה חדשה, ואנחנו יושבים ככה [יושבת בתנוחה מכווצת ומחקה את המבטא של העובדת]: "הר דירקטור, וארום קומן זי ניכט מאל צו מיר אאוכ זי גאט צו מאל צו אלה ... ארביט ... נור צו מיר קומן זי ניכט" (אדון מנהל, מדוע אתה לא בא גם אליי? אתה הולך לכולם לראות את העבודה. רק אליי אתה לא בא). היא היתה חתיכה. חשבתי שאני מתה מצחוק. כל-כך התחלתי לצחוק, ואני לא רציתי שיראה. שמישהו שיבקש מאלסטר שיבוא לראות מה הוא עושה? שיגעון, מי רצה דבר כזה [צוחקת]? אז הוא בא אליי. אני פחדתי, אז זרקתי משהו על הריצפה ועשיתי כאילו ש ... אבל הוא הבין את זה ועבר הלאה. אני שמתי לב, הוא הסתכל עלי כאילו ... איתי הוא היה באמת בסדר. הייתי קצת אחרת. 

[מראה סידרת מפות 1:100,000 שהביאה ותורמת אותן למפ"י. המפות משנות ה-50 הראשונות, גיליונות 16-1] הבאתי מפות ישנות. אני עשיתי את השער שלהן. זה נוף מכל מקום. עשיתי זאת בכתב יד [ציון שתרוג מעיר: המפות שפרידל הביאה הן המהדורה הראשונה של 1:100,000 שמחלקת המדידות הוציאה. מפות בריטיות שחידשנו עם קום המדינה. המפות הודפסו עם כיתוב בעברית].

                                          
שערי מפות חיפה וירושלים 1:100,000 שצוירו בידי פרידל שטרן.

[בהמשך הפגישה מראים לפרידל מפה 1:100,000 בהוצאה של אש"ף (ארגון לשחרור פלסטין), שהועתקה מסידרת המפות של מחלקת המדידות ונפלה שלל במבצע "שלום הגליל". גם שער המפה הועתק. פרידל מתלהבת.] 
אני מאוד גאה. גנבו? אני יכולה לבקש משפט על זה. אויש, זה משהו [משועשעת]. הם שינו כאן משהו, את הפסים הלבנים. אני יכולה לעשות משפט על קופירייט. אני מאוד גאה. אולי אני אעשה משפט? מה אתם אומרים? קופירייט [צוחקת]. 

[מבקשים שתצייר קריקטורה, מסרבת באדיבות, אבל חותמת על שני עותקי האטלס, ומציירת דיוקן עצמי באחד מהם]. 

ציון שתרוג: עשינו פעם מסיבה, ואת ציירת את האנשים ...
ציירתי גן חיות והפרצופים של החיות היו של האנשים שעבדו כאן. היו אנשים שנעלבו והתרגזו עלי. אני זוכרת שעיני היה בתור קוף. זה היה כל-כך מצחיק איך עיני יושב על עץ [צוחקת]. 

[מחליפים זיכרונות על עיני, מנהל מחלקת כרטוגרפיה:]
ציון שתרוג: הדבר המעניין אצל עיני, שנתן למנחם, הסגן שלו, לנהל את העניינים. 
פרידל: אבל הוא גם שם לב מה אנחנו עושים.
ציון: וכשקיבל כתב שלא מצא חן בעיניו, אמר: "לא ככה כותבים", והיה יושב וכותב ...
פרידל: כשאלסטר נכנס, הוא היה עוד יותר ... [מתכווצת ומדגימה]. 
ציון: כשאלסטר נכנס הוא היה קופץ,  עובר לדום. 
פרידל: נכון, נכון. העובדים לא זזו והוא קפץ. 

ציון שתרוג מספר על מסיבה נוספת, שאורגנה לצורך מימון לניתוח בחו"ל לאחת מעובדות מחלקת המדידות. הגיעו ליו"ר אמ"י (איגוד אמני ישראל) דאז, גילה אלמגור, שארגנה אמנים להופעה. מספר ציון לפרידל: איך נגיד לגילה אלמגור תודה? ישבנו, לא ידענו מה לתת לה, היות שיש לה הכל. אז אמרתי: יש האטלס הזה (מתכוון לאטלס שפרידל ציירה), ואנחנו נביא לה את זה ונגיד לה שזה דבר שלא קיים בשוק, ואף אחד לא יכול לתת לה. את האטלס הזה קיבלה גילה אלמגור. 

פרידל ממשיכה: איך החזקתי מעמד? כל הזמן צחקתי מהדברים שהיו כאן. פשוט אי אפשר לתאר את זה. אני כל היום, כל הזמן, הייתי משרטטת. והייתי המדריכה לקווי גובה. יום אחד ישבתי על שפת הים. פגשתי בחוף הים את יוסי שטרן, חבר שלי. הוא היה אז עורך גרפי של עיתון "במחנה" ואני עבדתי במחלקת המדידות עם קווי גובה. הוא אמר לי "אוי העיתון הזה כל-כך משעמם, יבש, הלוואי והיו לי כמה קריקטורות". גרתי ליד שפת הים. אמרתי לו: "יש לי כאן למעלה ... כל-כך משעמם לי פה ... אני עושה לי לפעמים משהו מצחיק, ככה, מציירת". אמר לי: "תראי לי". עליתי למעלה והוא אמר: "אני לוקח אותך". ואז היתה בעיה איך אני אחתום (על הקריקטורות), משום שהוא כבר חתם 'שטרן'. לשנינו שם המשפחה שטרן. אמרתי: "אחתום בשם הפרטי ..." ואז בא לי רעיון: שטרן בגרמנית זה כוכב. הוא לקח עיפרון ואמר: "תעשי כך", ועשה ככה ועשה ככה (מחקה אותו מצייר כוכב באיטיות "מרגיזה"). אמרתי לו: "אין לי סבלנות לזה. לא ככה". אז עשיתי את זה תיכף וזהו זה, וככה זה נשאר [ומציירת במהירות את הכוכב שהוא חתימתה וסימן ההיכר שלה]. 

ראיתי שלאט-לאט אני יכולה לפרנס את עצמי ואז עזבתי. עד שלא הייתה לי עבודה לא עזבתי [ציון שתרוג מעיר: אז לא היו עוזבים. אף אחד לא עזב]. אני לא נורמלית. אני באמת הייתי לא נורמלית. אבל תארו לעצמכם, כל החיים שלי הייתי יושבת כאן ...

איך עושים היום קווי גובה? [מתעניינת].
במחשב. 

את קווי הגובה עשיתי ביד. היה לנו מכשיר כזה שמסתובב. 

ציון שתרוג: היה לנו עט שרטוט שהיה מסתובב. היינו מכניסים טוש בפנים, טיפת טוש ...
פרידל: כמו רייספדר, מסתובב. 
ציון: היה גם רייספדר עם שני ראשים קרובים. שרטטנו בזה כבישים. 
ישראלה בן-דב: כשאני הגעתי לפה, עבדתי במכשיר פוטוגרמטרי. בפנים ראינו שני תצלומי אוויר שיחד עשו מודל תלת-ממדי, וראינו מה הר ומה עמק. הייתה בתוך המכשיר הזה נקודה קטנה שחורה, מרחוף, ואיתה היינו "נוחתים" מהאוויר על האדמה, שומרים כל הזמן את הנקודה הזו על פני הקרקע. זה היה מחובר לעיפרון השרטוט וזה היה חורט שם, והיה יוצא קו הגובה עם תנועת המרחוף. 

ציון שתרוג מספר: בשנים שאת עבדת פה, רצינו, המודדים, לשבת ולדבר איתכם, אבל אתם בכרטוגרפיה הייתם שייכים לאליטה. היינו עוברים על ידך ומסתכלים, אבל לא מדברים. סתם מודדי שדה שרק יצאו לעבוד עם הנעליים הגדולות [חיים סרברו מתבדח: הוא היה קשור לארד ואת לשטרן]. היה לנו דבר שאתם לא אהבתם. היתה גברת בורוכוב, שלא סבלה את הנעליים שלנו. לנו, לא יודע למה, מחלקת המדידות קנתה נעליים עם מסמרים בגודל כזה. היינו מקבלים נעליים עם מסמרים כל שנתיים. ואז, כשהיינו באים למשרד עם המסמרים, זה היה עושה רעש, והיא לא יכלה לסבול אותו. "צאו מפה, רעש". אז אנחנו רק היינו עוברים ומסתכלים איך אתם משרטטים. ​