גניבת מפות ע"י ארגונים יהודיים וערביים

חיליק הורוביץ, אפריל 2008


הרקע לצורך במפות: הרקע לצורך במפות ביישוב היהודי;​
הרקע לצורך במפות בצד הערבי;
שיטות השגת המפות;
רכישה מפות במשרדי מחלקת המדידות המנדטורית; הוצאת מפות ממחלקת המדידות על -ידי עובדים יהודים או ערבים במהלך הכנת המפות או הדפסתן;
גניבה ממחנות הצבא הבריטי, ממבני משטרה וממשרדי הממשלה הבריטית בא"י; גניבת מפות ממחלקת המדידות.

 מבוא

המאבק האלים בין ערבים ליהודים על א"י בתקופת המנדט החל מהמאורעות בשנת תר"פ (1920) ונמשך עד מלחמת העצמאות. המאורעות של שנות ה-20' התרחשו אמנם בכל רחבי הארץ, אך הם נשאו אופי מקומי של המון מוסת, וההגנה על היישובים היהודיים הייתה מקומית. כל יישוב הגן על עצמו. רק בימי המרד הערבי (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) נוצר בקרב המגינים היהודים הצורך ליזום הגנה מרחבית והתקפות נגד. בשלב זה של המאבק התעורר הצורך בהשגת מפות. היישוב היהודי הוציא לאור מפות ואף אטלסים, אך אלה לא התאימו לצרכים הצבאיים שהתפתחו בארץ. המפות היחידות שיכלו לענות על הצרכים ולסייע בתכנון מבצעי היו מפות מחלקת המדידות המנדטורית והמפות הצבאיות שנגזרו מהן. "ההגנה" החלה לנסות להשיג מפות בכל דרך אפשרית. ארגונים אחרים, יהודיים וערביים, החלו לנסות להשיג מפות מאוחר יותר, וניסיונותיהם להשגת המפות הלכו וגברו לקראת ובעת מלחמת העצמאות.

המבצעים שנחשבו נועזים, הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים, היו פעולות מבצעיות של תקיפת יעדים או פעולות להשגת ציוד לחימה. פעילות להשגת מפות לא נחשבה למבצעית במיוחד, ולכן המידע שנאסף והצטבר עליה מועט ביותר. בספרים המתארים את המאבק על הארץ באותה עת אין בדרך כלל התייחסות לפעילות להשגת מפות או שהיא מועטה מאוד. אחד המרואיינים שנשאל למה המבצע שבו השתתף להשגת מפות אינו מתועד במחקרים ההיסטוריים, השיב כי גם לו המבצע לא נראה חשוב (1).

לאחר שנאספו כמה עדויות של גמלאי מחלקת המדידות על "גניבת" מפות מהמחלקה בשלהי תקופת שלטון המנדט הבריטי בא"י, חיפשתי בארכיונים של המחתרות שפעלו בימי המנדט עדויות נוספות לכך. בעזרת מנהלי הארכיונים ועוזריהם הגעתי לאנשים נוספים, יוצאי המחתרות, שחלקם סיפרו בשיחה בעל-פה על פעילותם להשגת מפות. סביר שקיים חומר נוסף, המפוזר בספריות ובארכיונים שונים ברחבי הארץ או בזכרונות אישיים הנשמרים אצל בני משפחות לוחמי אותם הימים. המידע על הצד הערבי במחקר זה הושלם מטיוטת פרק שנכתב על-ידי ד"ר אפרת בן-זאב, מרצה בחוג למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין שבעמק חפר. הפרק, שעניינו הפצה ושימוש במפות על-ידי הבריטים, היהודים והערבים ב-1948, הוא חלק מספר הנכתב על-ידה כעת. דו"חות של מחלקת המדידות המנדטורית הוסיפו מידע על הפעילות שנעשתה על-ידי שני הצדדים בנושא זה.

הרקע לצורך במפות

הרקע לצורך במפות ביישוב היהודי

היישוב היהודי המתפתח בא"י בתקופת המנדט הבריטי מצא את עצמו נאבק בהתנגדות ערבית הולכת וגוברת להתיישבות. העוינות הערבית נראתה כבר במאורעות תר"פ- תרפ"א (1921-1920) ובמאורעות תרפ"ט (1929), ובלטה במיוחד במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי, 1939-1936). העוינות הלכה וגברה לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ. העוינות באה לידי ביטוי בתעמולה, בהטרדות ובפגיעה ברכוש ובנפש: רצח והרס בערים המעורבות, פגיעה ביבולים, הטרדה בדרכים ורצח שומרים או מתיישבים יהודים. לאחר החלטת החלוקה בנובמבר 1947 היא הפכה למלחמה מתמשכת בדרכים, בערים הגדולות ובכל רחבי הארץ.

עד מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בכל יישוב יהודי או קבוצת יישובים הייתה השמירה מקומית. לא יצאו מהיישובים כדי להכות בפורעים בדרכם ולא הייתה כל פעילות יזומה אחרת מולם. הצורך במפות היה מועט. השגת מפות הייתה אקראית, לא מתוכננת, והייתה תלויה ביוזמתו של כל יישוב. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפורו של ישראל סגל, לימים מנהל מרחב הדרום של המרכז למיפוי ישראל, על פעילותו כחייל בפלוגת המיפוי הארצישראלית 524 של הצבא הבריטי בשנת 1942(2):

"...היינו צריכים להתייצב בלבנון לצורך עדכון מפות. את המפות שהיו מיועדות לעדכון קיבלנו בדרך, בירושלים. המפות כיסו את הגזרה מראש הנקרה עד הבופור, המבצר הצלבני מעל ברך הליטני. באותה תקופה לבנון הייתה במנדט הצרפתי, תחת ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. לפני שהגענו לגזרה, הבריטים כבשו את השטח והשתלטו עליו, כך שמבחינתנו זה היה שטח צבאי בריטי. המחלקה שלנו, שהייתה מורכבת משלושה כלי רכב בסך הכול, הגיעה לראש הנקרה ונכנסה ללבנון. היינו עצמאיים בשטח, ולא היו לנו הוראות מיוחדות היכן להתמקם. נסענו בצד הלבנוני לאורך הגבול עם ארץ ישראל, ומצאנו יישוב בשם מנרה, שהייתה אז בחיתוליה. בתים עוד לא היו...

...בערב הגיע אלינו מפקד האזור, ששאל מה הביא אותנו לאזור הזה. סיפרנו לו שהמשימה שלנו היא לעדכן את המפות הצרפתיות, מפות ה-LEVANT. לא לקשור אותן לרשת הארצישראלית, אלא רק לעדכנן. הוא ביקש לראות מפה. שלפנו מפה מפורטת בקנ"מ 1:25,000, ועיניו של הבחור "יצאו מחוריהן". סיפרנו לו שיש לנו מפות של כל השטח, והוא ביקש להצטרף אלינו לסיור. הסכמנו בתנאי שילבש בגדי חאקי וכובע. הבחור לא ידע את נפשו מרוב שמחה: הזדמנות לסייר בכפרים שהוא השתוקק לראות מקרוב. לקחנו אותו לאן שרצה. לא היו שום בעיות.

לאנשי מנרה היה קשר עם כפר גלעדי. אנשי כפר גלעדי שמעו שאנחנו נמצאים באזור. היה לי שם אחיין בשם קרול... קרול היה אחראי מבחינה ביטחונית על האזור כולו. הוא בא אלינו וביקש מפות. מפות לא חסרו לנו ונתנו לו כמה שרצה: מפות של לבנון וקצת של סוריה..."

הסיפור מדגים איסוף מזדמן של מפות על-ידי יישובים בודדים, במקרה זה, גם כשהיישוב היהודי היה מאורגן כבר במסגרות כלל-ארציות.

 

תמונה 1302:
ישראל סגל במדי הצבא הבריטי בעת שירותו ביחידת המיפוי 524.


ארגון "ההגנה" הוקם ביוני 1920. בעשור הראשון לקיום "ההגנה", כשהתפיסה הייתה עדיין שיש צורך בהגנה מקומית בלבד לכל יישוב, לא נעשתה פעילות מקיפה להכרת היישובים הערביים, שטחיהם והדרכים המוליכות אליהם. אם נעשתה פעילות כזו, היא הייתה אקראית, נקודתית, והמידע שהושג בה לא תועד. הצורך במפות היה קטן. היוצא מהכלל היו טיולים שאורגנו על-ידי סניפי "הסתדרות העובדים העבריים בארץ-ישראל", והמידע שנאסף בהם שימש לעתים את "ההגנה". זאב וילנאי, מי שהגדיר אחר-כך את עצמו כנוֹפָן, סיפר כי כשהדריך באותם ימים טיולים במסגרת ההסתדרות, נתן תשומת לב לכפרים הערביים ולסביבתם, וההדרכה שלו בסיורים כללה גם "שימוש במפה, שהיה אז זר מאוד לאנשים"(3).

גם כשנזקקו אנשי "ההגנה" למפות, הן לא היו זמינות. בעדותה של חברת "ההגנה" צילה דוברין (רואיינה בשנת 1952), סיפרה כי בשנת 1932 לערך, לאחר שהשתלמה במקצוע השרטוט, עבדה מטעם ה"הגנה" בחדרה, אצל מודד מוסמך בשם טַרְק. היא לקחה מפות ממשלתיות בקנ"מ קטן, הגדילה אותן והכניסה בהן שינויים. לרשותה הועמדה כרכרה ששימשה אותה לסיורים בשטח. לאחר הסיורים שרטטה במפות פרדסים, מסילות ברזל, דרכים, וכל תשתית חדשה נוספת שראתה בסיוריה. כך מיפתה את המרחב מחדרה עד אזור זכרון יעקב. לאחר שלושה חודשי עבודה הופסקה עבודתה, כנראה בשל חוסר תקציב. מהמפות ששרטטה הוכנו העתקי שמש, והללו נשארו אצל אדם בשם זוסמן. צילה הגדירה אותו כמי שהיה כנראה מפקד "ההגנה" בחדרה(4).

מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט גרמו לשינוי בתפיסת ההגנה על היישובים היהודיים ועל מתקני התשתית שבין היישובים (כבישים, קווי חשמל, צינורות מים ועוד). הוקמו "הנודדת" ופלוגות השדה (פו"ש), והן החלו להציב מארבים לאנשי הכנופיות בדרכים, ואף לתקוף בתוך יישובים ערביים. לפעילות זו נתבקש שימוש במפות של הגזרות השונות. במחצית השנייה של שנת 1938 פעלו גם "פלוגות הלילה" של אורד וינגייט. בשנת 1939 הוקם חיל השדה (חי"ש). במאי 1941 הוקמו "פלוגות המחץ" (פלמ"ח) של "ההגנה" ביוזמת יצחק שדה.

בקיץ 1943 החלה לשכת התכנון של מטה "ההגנה" בהכנת תכנית אב חדשה, שבשונה מקודמתה חרגה מתפיסת האבטחה הסבילה של מרחב היישוב היהודי, והביאה בחשבון ביצוע פעולות תגמול ביעדים ערביים במקרה של התחדשות המאורעות. לשם כך החלו סיירי הפלמ"ח לבצע סיורים מודיעיניים ראשונים בכפרים ערביים. בשנים 1944-1943 ארגנה "ההגנה" קורסים ארציים למ"כים, לסיירים, לקמ"נים ולמדריכי טופוגרפיה, ובהם למדו החניכים נושאים כמו טופוגרפיה, ניווט, הכנת מרשמים, צילום ועוד. סיירי הפלמ"ח החלו לאסוף מידע לצורך הכנת "תיקי כפרים". היו אלה תיקי מודיעין אופרטיביים של אובייקטים, כמו כפרים ערביים, תחנות משטרה, מחנות צבא ועוד. כיוון שמרבית האובייקטים היו כפרים, נקלט המונח "תיקי כפרים". התיקים הכילו, כל אחד, מפת מפתח בקנ"מ 1:20,000 או 1:25,000, מפת הסביבה של הכפר בקנ"מ 1:5,000 שהוגדלה ממפות מנדטוריות בקנ"מ 1:20,000, תצלומים קרקעיים, חומר על דרכי הגישה לכפרים, ועוד. גם חיילי החי"ש, שניתנה להם אחריות על מרחב האבטחה הטקטי (מחוץ לשטחי היישובים היהודיים), החלו, בשנת 1944, לצאת לסיורים כדי לאסוף חומר על הכפרים(5).

אחד הפרויקטים שנעשו עבור "תיקי הכפרים" במחלקה הטכנית של "ההגנה" היה הדפסת המפות. במחלקת המדידות המנדטורית מכרו מפות בקנ"מ 1:20,000 למודדים מוסמכים בלבד. אנשי המחלקה הטכנית השיגו מפות כאלו ממודדים, מחיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי ומחברי "ההגנה". בהתחלה הם הפכו מפות לשקופות באמצעות שמן פרפין, ולאחר מכן עשו מהן העתקי שמש. מאוחר יותר הכינו מפות בגודל דפי פוליו, בהתאם לאפשרויות ההדפסה של מכונות גסטטנר שעמדו לרשותם. המפות הראשונות שהוכנו היו של הכפרים סִינְדִיאַנִי וסַבַרִין, שניהם באזור זכרון יעקב(6).

תחילה היה מספר המפות בידי "ההגנה" מועט. על מצב המפות בשנת 1939 כתב הלל בירגר בשנת 1962: שנת 1939. פעמי המלחמה הולכים ומתקרבים. היינו עניים מאוד במפות. ראיתי לי לחובה לדאוג לכך שהמטה יהיה מצויד במפות לכל מקרה שיבוא: מפות טופוגרפיות של ארץ-ישראל ושל הארצות השכנות... רכוש המפות של המטה היה דל ביותר. לשם קימוץ, ובחוסר הקצבה לקניית מפות, היינו מרבים להשתמש בהעתקי-שמש מסדרת מפות 1:20,000 ששימנו בפרפין במיוחד למטרה זו והם שימשו לנו אוריגינל לעשיית העתקים. אולם העתקי-שמש ממפות 1:100,000 היו ללא שימוש בשדה ונטולי ערך לתכנון, כי השרטוט הצפוף והעדין אינו ניתן לשכפול ברור על-ידי העתקות-שמש.

מספר המפות האוריגינליות של א"י שהיו ברשותנו מכל הסוגים ומכל האזורים לא היה גדול מ-350 גיליונות בסך הכול... בירגר המשיך וסיפר כי היה זה הישג למפקד יחידה כלשהי של "ההגנה" לקבל בהשאלה מפה או שתיים שהיו דרושות לו למטרות מבצעיות (לא הייתה בעיה למסור העתקות-שמש). המחסור במפות הורגש עד שבאה הישועה: בחורף 1941 פרצו פעמיים אנשי "ההגנה" בפתח-תקווה למחסן מפות של הצבא הבריטי וגנבו 6,000 מפות בקנ"מ 1:25,000(7).

בשנים 1944-1942 פתחה מחלקת המדידות המנדטורית קורסים למודדים בבתי ספר בתנאי שדה בג'נין ובנצרת. ארגון "ההגנה" ניסה להכניס לקורסים חברים בארגון, מתוך הבנה כי מודדים בוגרי הקורסים יוכלו להסתובב ברחבי הארץ ולספק מידע גם על מקומות שאליהם יקשה על "ההגנה" להגיע. בג'נין למדו חמישה יהודים, אך לא כולם סיימו את לימודיהם. אחד מהם, משה לוי, נפל בינואר 1948 בבית-ג'מאל ליד בית-שמש, בעת החיפושים אחר ל"ה הלוחמים שנפלו בדרכם לגוש עציון. שני תלמידים אחרים היו חברי ארגונים אחרים: יהודה אריכא התגייס אחר-כך לאצ"ל ואליהו בית-צורי היה חבר לח"י והשתתף במבצע ההתנקשות בלורד מוין בקהיר(8). על ביה"ס למדידות בג'נין ראה את הריאיון עם יהודה אריכא. ככל הידוע, בנצרת לא למדו יהודים. יהודים אחרים הוכשרו כמודדים תוך כדי עבודתם במחלקת המדידות. לא ברור כמה חברי "ההגנה" נעשו למודדים ולא ברור היקף תרומתם לארגון כמודדים.

בשנות ה-30' וה-40' הדפיסה מחלקת המדידות המנדטורית מפות עבור ועדות בריטיות ובין-לאומיות שדנו בסוגיית חלוקת א"י בין היהודים לערבים. המפות שהוכנו סיפקו לוועדות מידע לקראת עבודתן. לאחר מכן הודפסו גם מפות שהציגו את מסקנות הוועדות ואת הקווים המוצעים לחלוקת הארץ(9). הוועדה הראשונה, בראשות הלורד ויליאם רוברט פיל, הגיעה ארצה באביב 1937 והחליטה על חלוקת הארץ. מסקנותיה, שפורסמו ב-7 ביולי 1937, כללו גם מפות. כיוון ששני הצדדים לא קיבלו את הצעתה, מונתה לאחר מכן ועדה נוספת, ועדת וודהוד. הוועדה הגיעה לארץ באביב 1938, והגיעה למסקנה שחלוקת א"י אינה בת-ביצוע (כישלון הוועדות וחוסר ההצלחה של הבריטים בניהול שיחות בין הצדדים הובילו לפרסום "הספר הלבן" בשנת 1939). לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו ארצה שתי ועדות בין-לאומיות. הראשונה: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. הוועדה מונתה ב-19 באוקטובר 1945 ועסקה בסוגיית עקורי השואה. תפקידה היה לבדוק לאן רצו העקורים להגר ולהעריך את מספר היהודים הרוצים להגר לכל אחת מהמדינות, כולל לארץ-ישראל. המידע הקשור למיפוי שנעשה עבור הוועדה הגיע ממחלקת המדידות של א"י. נראה שחלקן הודפסו בבריטניה וחלקן בארץ. הוועדה השנייה מונתה על ידי עצרת האו"ם במחצית 1947. הייתה זו ועדת בדיקה מיוחדת של 11 חברים. רובם המליצו לחלק את א"י למדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור בין-לאומי בירושלים. מחלקת המדידות הדפיסה מפות לקראת דיוני הוועדה ולקראת הצגת מסקנותיה.

הסוכנות היהודית, "ההגנה", וגופים נוספים ניסו להשיג מידע על תכניותיהם של הבריטים ועל תכניות האו"ם, כולל מפות, וכל חומר תשתיתי אחר, כדי להיות ערוכים לרגע שבו יעזבו הבריטים את הארץ, וכדי להקל על עבודתה של הממשלה היהודית לעתיד לבוא.

בעקבות החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, החליטה הנהלת מחלקת המדידות על העברת העובדים הערבים, כולל המפות, המכשירים והציוד של המדינה הערבית מתל-אביב לרמלה. רמלה תוכננה להיות מקום משכן גוף המדידות במדינה הערבית, ולאנשי מחלקת המדידות הערבים הוקצה מקום בבסיס חיל-האוויר המלכותי הבריטי הסמוך לה. עבודת חלוקת המפות והציוד בתל-אביב לשתי המדינות נקבעה לפי הגבולות שנקבעו בהצבעה על חלוקת הארץ בעצרת האו"ם. לקראת העברת המפות ושאר הציוד לרמלה פשטו אנשי "ההגנה" על בניין המחלקה וגנבו כמויות גדולות של מפות, מסמכים וציוד משרדי, שאמורים היו להילקח לשם(10). קיימת עדות כי גם אצ"ל גנב מפות מבניין מחלקת המדידות. מפות נגנבו גם בעת העברת המפות לרמלה על-ידי משאיות של הצבא הבריטי. גם בחיפה גנבה "ההגנה" מפות.

"שירות מפות וצילומים" (שמו"צ) הוקם במרץ 1948 כגוף מטכ"לי, תחילה של "ההגנה" והחל מיוני 1948 של צה"ל. בראשו עמד סא"ל פנחס יואלי. השירות סיפק ל"הגנה" ואחר-כך לצה"ל את האינפורמציה הטקטית שבלעדיה לא ניתן לקיים מאבק צבאי. זו כללה מפות מסוגים שונים בקנ"מ 1:100,000 ו-1:20,000, מפות תבליט ומפות נוספות. התשתית הקרטוגרפית שעליה הסתמך שמו"צ, כללה בעיקר את המפות שהושגו ממחלקת המדידות המנדטורית(11).

תמונה 1002:
סא"ל פנחס יואלי במשרדו ב"שירות מפות וצילומים", רחוב יפת ביפו.

גם האצ"ל השתמש במפות לפעולותיו. בארכיון האצ"ל במכון ז'בוטינסקי מצויים תיקי מפות ששימשו את אנשי האצ"ל בקרב על יפו, בהתקפה על דיר-יאסין ובהכנות לקרב על העיר העתיקה בירושלים. המפות הן ממקורות שונים, וחלקן הן שרטוטים שנעשו ביד לקראת הפעולות. אחת המפות ששימשו את אנשי אצ"ל בקרב ביפו הייתה העתק שמש של מפה עירונית של JAFFA-TEL AVIV בקנ"מ 1:10,000, בהוצאת מחלקת המדידות המנדטורית(12).

בארכיון האצ"ל נמצאים גם כמה מסמכים המעידים על שימוש במפות או על כוונות להשיגן. במסמך שנשלח ב-2 באפריל 1948 על-ידי המחלקה הערבית של "דלק", שירות המודיעין והידיעות של אצ"ל, נכתב כי מפה ממשלתית בקנ"מ 1:100,000 נמסרה לאנשי הארגון באזור רמלה (ראה תמונה 1515). הארגון ניסה להשיג מפות של מתקני תשתית צבאיים וכלכליים, כדי להיעזר בהן לתכנון פעולותיו. ב-24 בפברואר 1948 נתבקשו אנשי הארגון בשרון לאסוף נתונים על הגשרים לאורך מסילת הברזל לוד-קלקיליה וכביש בית נבלא-קלקיליה. הבקשה הוכנה על פי מפה שנמצאה ברשות המחלקה הערבית של "דלק"(13).

 
תמונה 1515:
מסמך שנכתב על-ידי המחלקה הערבית של "דלק", שירות המודיעין והידיעות של אצ"ל ובו מצוין כי מפה ממשלתית בקנ"מ 1:100,000 נמסרה לאנשי הארגון באזור רמלה. באדיבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי.​


 

תמונה 1516:
אחד ממכתבי המחלקה הערבית של אצ"ל, שבו נכתב כי יש להשיג מפות של מתקני תשתית צבאיים וכלכליים, כדי להיעזר בהן לתכנון פעולות הארגון. באדיבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי.

הרקע לצורך במפות בצד הערבי

גם בצד הערבי, עד ימי המרד הערבי (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט), האירועים היו מקומיים. ההמונים שתקפו יהודים היו מקומיים שהוסתו על-ידי מנהיגיהם ולא היה ארגון מסודר שנזקק למפות. המרד הערבי היה, בין היתר, תולדה של מאבק הגמוני על השליטה הפוליטית בקרב ערביי ארץ-ישראל בין משפחת נאשאשיבי לבין משפחת אלחוסייני. המרד החל בשביתה כללית של המשק הערבי בארץ. המופתי, חאג' אמין ממשפחת אלחוסייני, ניצל את המרד לחיזוק מעמדו ומעמד "הוועד הערבי העליון" על-ידי הכוונתו לאפיק אלים וכוחני. במהלך המרד הותקפו יהודים ובריטים על-ידי כנופיות, שאנשיהן החלו להתבלט כלוחמים לאומניים בימי מרד זה. הכנופיות הכירו היטב את השטח בגזרת פעולתן ואנשיהן לא נזקקו למפות.

הצורך במפות בצד הערבי עלה רק לקראת יציאת הבריטים מא"י. לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, החלו הוועד הערבי העליון והוועדה הצבאית של הליגה הערבית לתכנן את צעדיהן של מדינות ערב ביום שאחרי עזיבת הבריטים, ואת הפעילות בארץ-ישראל עוד לפני העזיבה. הם רצו להכיר את יכולותיו של היישוב היהודי, ובעיקר של ארגון ה"הגנה", וחסרה להם היכולת לכסות את פעילותו השוטפת ואת השינויים שחלו בדפוסי התארגנותו. המופתי, חאג' אמין אלחוסייני, הורה לאסוף מידע על היהודים, והדגיש את הצורך בהשגת מפות של הארץ. בדצמבר 1947 החלו מוסדות ערביים להזמין מפות ממשרדי מחלקת המדידות. הם רצו מפות של א"י בכלל, ושל היישובים היהודיים בפרט(14). גל המכירות החל לדעוך בינואר 1948, כיוון שמלאי המפות קטן באופן משמעותי(15).

לקראת עזיבת הבריטים החלו חלק ממנהיגי הכנופיות הערביות והארגונים הערביים הצבאיים למחצה לעשות שימוש גם במפות. הם נעשו מאורגנים יותר וכדי להשתלט על שטח המדינה המתוכננת ליהודים, היה עליהם להכיר גם שטח מרוחק ממקום מושבם המסורתי, וללמוד את השינויים שנעשו בארץ כתוצאה מההתיישבות היהודית, הן העירונית והן הכפרית. "צבא ההצלה" בפיקודו של פאוזי אלקאוקג'י, שהתארגן בסוריה כצבא של מתנדבים מארצות ערב במטרה לעזור לפלסטינים במאבק על הארץ, היה אחד הגופים שהשתמשו במפות. קאוקג'י, קצין צבא מנוסה, נכנס עם צבאו לצפון הארץ בינואר 1948. ההתקפה הראשונה של קאוקג'י נערכה בפברואר 1948 על טירת-צבי. מאז ועד שנסוג מן הארץ במבצע "חירם" (אוקטובר 1948), היה מפקד הכוחות הערביים בצפון הארץ. בפברואר 1948 הוא רואיין על-ידי עיתונאי מדמשק, סמיר סואקי, שתיאר אחר-כך כיצד ראה את טהה אל האשימי פאשה, מחשובי המנהיגים בעולם הערבי, מגיע לפגישה עם קאוקג'י, כשבידיו מפות של א"י(16). במרץ 1948 נגנבו מפות מהמשרד המרחבי של מחלקת המדידות בנצרת(17). לא מן הנמנע כי המפות נגנבו על-ידי אנשי קאוקג'י או עבורם.

מתמונות שצולמו בשנת 1948 עולה כי עבד אלקאדר אלחוסייני, מנהיג הכנופיות בירושלים וסביבתה, עשה שימוש במפות. במשפחת אלחוסייני היו לפחות שני מודדים, האחד הוא רושדי אלחוסייני, שקיבל רישיון מודד מוסמך בפברואר 1925(18), והשני הוא מחמד יונס אלחוסייני, שלמד בבית הספר הזמני למדידות בג'נין ב-1943-1942(19). תמונתו של מודד נוסף, חסן חוסייני, שצולמה בשנת 1926, מופיעה בספרו של משה שריר, "פרקי חיים"(20). ייתכן שהוא מודד שלישי מהמשפחה. נראה כי הכרת נושא המדידות והמיפוי הובילה את עבד אלקאדר לשימוש במפות, כנראה יותר מאחרים. על חשיבותן של המפות בעיני עבד אלקאדר אל-חוסייני מצביעות שתי תמונות, אמנם מבוימות, של עבד אלקאדר עם מפות. באחת מהן הוא כורע על ברכיו עם שלושה מאנשיו והם מעיינים במפה ובשנייה עבד אלקאדר ופאחר א-דין, אחד ממפקדי הגזרות, יושבים חמושים על סלע גבוה ומעיינים במפה. בהסבר לתמונה נכתב: "מתן פקודות תוך הצגת התכנית על-גבי מפה"(21).

תמונה 151​7:
עבד אלקאדר אלחוסייני – האם מפה מבצבצת מכיסו?

כוחות של הלגיון הערבי (צבא עבר-הירדן) וחיל הספר העבר-ירדני שישבו בא"י המערבית והיו כפופים למרותו של הצבא הבריטי בא"י, היו אמורים לעזוב את הארץ עם הפינוי הבריטי. לא כל הכוחות של עבר-הירדן עשו כן, ובאזור חיפה, לפני כיבושה על-ידי "ההגנה", היו שלושה מחנות שבהם שהו חיילים של הלגיון הערבי: בת-גלים, נשר וכורדני(22). בכתבות דיוקן עיתונאיות של איתן הבר על שאול זייד, נכתב כי חיילי הלגיון הערבי נמצאו גם בבניין שבו שכנה השלוחה החיפאית של מחלקת המדידות המנדטורית. הבר הוסיף כי הלגיון התכוון לגנוב מפות מהמשרד של מחלקת המדידות בחיפה(23).

לפני הפלישה לא"י תכנן עבדאללה מלך עבר הירדן להיכנס רק לשטח שנועד למדינה הערבית בא"י. ייתכן כי עוד לפני הפלישה ב-15 ביוני 1948 שינה דעתו עקב "האנדלרמוסיה" שאליה הידרדרה א"י מסוף נובמבר 1947. בינואר 1948 ביקשה מפקדת הלגיון הערבי מהצבא הבריטי לספק לה 30 מפות של ערים בא"י, כולל של כל הערים היהודיות. נראה שהמפות המבוקשות אכן סופקו לצבא העבר-ירדני(24).

שיטות השגת המפות

הארגונים השונים, יהודים כערבים, השיגו מפות באחת מהדרכים הבאות:

א. רכישת מפות במשרדי מחלקת המדידות המנדטורית. לא הותרה רכישת מפות מסווגות, ומה שהותר לרכישה, נרכש בכמות מוגבלת.

ב. גניבת מפות ממחלקת המדידות על-ידי עובדים יהודים או ערבים, תוך כדי תהליך הכנת המפות או הדפסתן. נגנבו גם מפות מסווגות והועתקו מסמכים בכמות קטנה.

ג. גניבה ממחנות הצבא הבריטי, ממבני משטרה וממשרדי הממשלה הבריטית בא"י. הכמות שנגנבה הייתה תלויה בכמות המפות המאוחסנת, בזמינותן וביכולת לקחת או להעתיק אותן.

ד. גניבת מפות ממחלקת המדידות בפעילות משותפת של עובדי המחלקה ואנשים מבחוץ. העובדים במחלקה ארגנו את חבילות המפות, ואלה שבאו מבחוץ העמיסו את המפות על כלי-רכב והעבירו אותן למקום מחסה.

רכישת מפות במשרדי מחלקת המדידות המנדטורית

אזרחים ומוסדות יכלו לרכוש מפות במחלקת המדידות בתל-אביב ובמשרדים המחוזיים. בשנות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הוגבלו המכירות של חלק מהמפות, וכך גם בשנות מלחמת העולם השנייה. בתמונות 1502-1501 מופיעה רשימת המפות ומחיריהן נכון ל-1 בדצמבר 1947(25). הנהלת מחלקת המדידות ציינה בדו"ח מ-31 במרץ 1948, כי בשנת 1947, שנה שבה חלה ירידה בפעילות מחלקת המדידות ובתפוקותיה, גדל לפתע הביקוש למפות(26). גל המכירות, שהחל בדצמבר 1947, החל לדעוך בינואר 1948, כיוון שמלאי המפות קטן באופן משמעותי (דו"ח 1946-1940). נראה שמשלב מסוים, כנראה מפברואר 1948, לא ניתן היה לרכוש מפות בבית מחלקת המדידות, עקב פיצול המפות לשתי המדינות המתוכננות על פי החלטת החלוקה. הערבים גם לא יכלו להגיע למשרדי המחלקה בתל-אביב. ייתכן כי ניתן היה לרכוש עדיין מפות מהמשרדים המחוזיים של מחלקת המדידות.

תמונה 1501:
מחירי מפות בהוצאת מחלקת המדידות המנדטורית נכון ל-1 בדצמבר 1947 (רשימה חלקית), כפי שפורסמו בדו"ח לשנים 1946-1940.

הוצאת מפות ממחלקת המדידות על-ידי עובדים יהודים או ערבים במהלך הכנת המפות או הדפסתן

במחלקת המדידות המנדטורית עבדו לאורך השנים, זה לצד זה, עובדים יהודים וערבים. המנהלים היו כמעט כולם בריטים. לעובדים הייתה גישה למפות בתהליך הכנתן והדפסתן. המנהלים הבריטים הקפידו, כל אחד על-פי הבנתו, על כך שהעובדים לא ישימו ידם על מפות מסווגות. המפות המסווגות נעשו עבור הוועדות השונות שעסקו בשאלת חלוקת הארץ, ועבור הצבא הבריטי לצרכים מבצעיים, בעיקר בימי המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה. לפי עדותו של פנחס יואלי, גם המפות בקנ"מ 1:20,000 הוגבלו, ונמכרו למודדים מוסמכים בלבד. כדי להשיג מפות מסווגות, מפות חדשות מפס הייצור או מפות ישנות יותר מהמחסנים, שלח ארגון "ההגנה" אנשים מהארגון לעבוד במחלקת המדידות. זאב הלפרן, שעבד בדפוס של מחלקת המדידות המנדטורית, סיפר(27):

מנהל הדפוס היה אסלין. הוא שירת איתנו בצבא הבריטי ביחידה 524, והיה הסרג'נט שלנו. שם הוא היה המפקד שלנו, ופה, במחלקת המדידות היה מנהל הדפוס. כשעשינו העתקות לוועדת פיל הדפסנו מפה TOP SECRET. אסלין היה עומד לידי לשמירה... אסלין אמר לי: "תשמע, אני נכנס לשירותים, אני לא רוצה שאף אחד יהיה כאן". אמרתי לו: "טוב, בסדר". היה לי אוברול גדול, וכשהוא נכנס לשירותים, העתק אחד נכנס לתוך האוברול. אחר-כך העברתי אותו למוסדות שלנו. מיטשל (מנהל מחלקת המדידות בין 1940 ל- 1948) התחיל לחקור אותי בעניין.

זאב הלפרן הגיע למחלקת המדידות בשנת 1946. דבריו על הכנת מפות לוועדת פיל, ייתכן שהתכוון למפות שהודפסו בעבר עבור ועדת פיל או למפות שהראו את המלצת הוועדה, ועתה הודפסו כמהדורה נוספת עבור הוועדה האנגלו-אמריקאית או ועדת הבדיקה המיוחדת של האו"מ בשנת 1947.

על שיטת העברת המפות סיפר הלפרן(28):

עשינו גם העתקות של מפות מקוריות בקנ"מ 1:20,000, 1:50,000 ו-1:100,000. אספנו אותן והעברנו אותן לשדרות ח"ן, ליד "הבימה", שם הייתה מפקדת "ההגנה". היה שם ארכיון של המפות, ולשם העברנו את החומר. את ההעתקות של המפות עשינו כשעבדנו אחרי הצהריים בדפוס. עשינו זאת במחתרת מטעם "ההגנה", כי האנגלים רצו לחלק את המפות בין הערבים ובין המוסדות שלנו. חלק מהמפות העבירו לרמלה וחלק נשאר פה, בתל-אביב... כשעשינו העתקים של מפות ה-1:20,000, 1:50,000 ו-1:100,000, עותק מכל מפה, הייתה איתנו גם אולשינצקי. היה לנו מכבש בדפוס, לוחות דפוס ... (סרג'ו דוייב, לימים ראש תחום רפרודוקציה קרטוגרפית במפ"י, מסביר: היו לוחות שהכינו בגריינינג. על הלוחות הקרינו שקפים, כל שקף בנפרד על פי צבעו. מהלוחות ניתן היה להדפיס מפות. כך הבטחנו לעצמנו שחזור הדפסת מפות מהלוחות שהעבירו לרמלה). עד 1948 עבדנו כך, ואחר-כך האנגלים חילקו את מחלקת המדידות לשניים. העבירו חלק אחד לרמלה וחלק נשאר פה.

 בריאיון נוסף הוסיף הלפרן פרטים: ביום עבדנו עבור SURVEY OF PALESTINE. ובערב עבדנו עבור "ההגנה". ההעתקות נעשו בשחור-לבן. פעם אחת כשעבדתי בדפוס אחרי הצהריים, נכנסו אנשי הצבא הבריטי. התחבאתי בתוך מכונת הדפוס. הייתי שם כל הלילה(29).

 

תמונה a_157זאב הל​פרן

גם בספרו של אסא לפן, "הש"י – שורשיה של קהילת המודיעין הישראלית", מוזכר כי ל"הגנה" הייתה "נציגות נכבדה של סייענים יהודים"(30), שנהגו לצלם בהיחבא מפות ב"בית המדידות הממשלתי". בתחילת אפריל 1947, לאחר שממשלת בריטניה החליטה להעביר את סוגיית המשך המנדט על א"י לאו"ם, מצאו אנשי "ההגנה" במחלקת המדידות מכתב חשוב ובנספח למכתב מצאו מפות. המכתב נשלח ממשרד המושבות בלונדון אל המזכירות הכללית של ממשלת המנדט, ונכתב בו על האפשרות שהבריטים יפנו את א"י ועל הצורך לקיים ממשלה זמנית לתקופת המעבר. המפות שצורפו למכתב הציגו כמה אפשרויות לחלוקת הארץ בין יהודים לערבים. בבדיקה שנעשתה על-ידי "ההגנה" הסתבר שבמזכירות הכללית של ממשלת המנדט נפתח תיק "ממשלת מעבר לא"י". המידע הועבר להנהגת היישוב, ולבן-גוריון(31).

על שיטה נוספת להשגת מפות סיפר ברוך, איש "ההגנה", שהיה גם עובד מחלקת המדידות, בריאיון שנערך בשנת 1958: מפות הוצאו ממחלקת המדידות בתואנה שהן נדרשות במשרדי הטאבו. הן צולמו והועתקו בהעתקות שמש, והוחזרו תוך 24 שעות למחלקת המדידות(32). בכתבה שהתפרסמה ב"מדיתון", ביטאון אגף המדידות, כתבה תרצה ארבל כי מחשש שמסמכים חשובים יועברו למדינה הערבית המתוכננת, הועתקו במדור חישובים מסמכים נבחרים. העבודה נעשתה בחשאי, נוסף לעבודה השוטפת(33).

גניבה ממחנות הצבא הבריטי, ממבני משטרה וממשרדי הממשלה הבריטית בא"י

במקביל להשגת המפות ממחלקת המדידות, ואולי אף קודם לכן, ניסו הארגונים השונים להשיג מפות מגופים בריטיים אחרים, כמו מחנות צבא, מבני משטרה ומוסדות ממשלתיים וציבוריים. דב גביש מציין בספרו "קרקע ומפה", כי רוב המפות שהושגו על-ידי הארגונים השונים נגנבו ממחסני הצבא הבריטי.

הגניבה הראשונה שיש לגביה עדויות התרחשה בחורף 1941, ובמהלכה נגנבו מפות ממחסן מפות של הצבא הבריטי בפתח-תקווה (34). יש שתי עדויות, של יוסף לוין, שהיה אז מפקד גדוד גדנ"ע של "ההגנה" בפתח-תקווה, ושל חיים ציפורי בלאו, על גניבה זו. שתי העדויות נמסרו בשנת 1954, 13 שנים לאחר האירוע (באחת העדויות נאמר כי המפות נגנבו בחורף 1940 ובשנייה נאמר כי הן נגנבו כנראה בשנת 1938). מהעדויות מסתמן הסיפור הבא: הצבא הבריטי שכר בית אריזה של משפחת גינזבורג בפתח-תקווה, ואחסן בו מפות. הדבר הובא לידיעת יוסף לוין. לוין פנה למפקד האזורי של "ההגנה", יוסף בן-פורת, ולאחר ימים אחדים אישר בן פורת מבצע חדירה למחסן וגניבת מפות ממנו. לפי אחת העדויות, לפני הפריצה הגדולה חדרו שלושה או ארבעה נערים למחסן, והוציאו שניים או שלושה עותקים מכל חבילת מפות. הנערים ננזפו, אך המפות הועברו להלל בירגר, המדריך הראשי לטופוגרפיה של "ההגנה". לכשהגיע האישור לביצוע, חדרו יוסף לוין, חיים ציפורי, זאב בורובסקי ואברהם אייזנברג (פלר) לבית האריזה, והוציאו מכל חבילה כמות נכבדת של מפות. לוין סיפר, כי כשספרו אחר-כך את המפות שלקחו, הגיעו ל-30,000 גיליונות (מספר שנראה גבוה למדי). המפות היו בקנ"מ 1:100,000 ובקנ"מ נוסף, ייתכן שהיו אלה מפו​ת צבאיות בקנ"מ 1:25,000 (בעדותו של לוין נרשם הקנ"מ 1:25.500). מקיבוץ גבעת-השלושה, הסמוך לפתח-תקווה, הגיע כנראה יצחק קרסנר, העמיס את המפות והסיען למקום מחבוא, כנראה בגבעת-השלושה(35).

ארבעת גונבי המפות חדרו באותם ימים למחסן נוסף שהושכר על-ידי הצבא הבריטי בפתח-תקווה. לאנשי "ההגנה" נודע כי במחסן, שנמצא בבית הקולנוע "הרצליה" לשעבר, היו מפות וציוד נוסף. הפריצה בוצעה בערב חג המולד. החיילים האוסטרלים ששמרו על המחסן שתו לשכרה, והשומרים הערבים ניצלו את הזמן לשתיית קפה מסביב למדורה. הפורצים לא מצאו במחסן מפות, אלא מכשירים אופטיים. הם לקחו מכשיר אחד כדוגמה. בדרכם החוצה נתקלו במשמר בריטי, אך הצליחו להימלט בחסות החשיכה(36).

עדות שלישית על גניבה בפתח-תקווה ניתנה על-ידי מנחם קצנלבוגן. לא ברור מתי נמסרה וגם לא נמסר בה תאריך הפעולה. לפי העדות, שירות הידיעות (ש"י) של "ההגנה" גילה כי ברחוב פינסקר בפתח-תקווה מצוי מחסן מפות של מפקדת המזרח התיכון בצבא הבריטי. אנשי הש"י יצרו קשרים עם חלק מהשומרים הבריטיים והזמינו אותם לשתות בבית-קפה בליל הפריצה, שהיה לילה סוער. באותו זמן פרצו פנימה אשר לוין, יוסי לוין, זנברובסקי (זאב בורובסקי, אחר-כך בר-סבר) ועוד אנשי "הגנה". המבצע נחל הצלחה, והמפות שנגנבו הועברו למטה "ההגנה"(37). הלל בירגר, במכתבו משנת 1962 (ראה לעיל), סיפר כי היו ב"מחסן" בפתח-תקווה שני "ביקורים", וכי בשניהם נגנבו כ-6,000 מפות בלבד, כולן בקנ"מ 1:25,000. עדות זאת של קצנלבוגן, מתייחסת כנראה לפריצה השנייה.

על מקרה גניבה בדרום הארץ סיפר איש "ההגנה", צבי בן-ארי: בסוף שנת 1945 נודע על כוונת הבריטים להביא לא"י שבויים גרמנים ולשכנם במחנה ליד קיבוץ יד-מרדכי. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, הנחה להשיג את מפת המחנה עם סימון הצריפים המיועדים לשבויים. בפעולה נועזת הצליחו שני חברי "ההגנה", בעזרת בחורה מארגון אצ"ל, לגנוב את מפת הבסיס ולמסרה לידי יגאל אלון ויצחק רבין, אז סגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח(38).

חבר "ההגנה", יואב צור (וימרהימר) סיפר כי לאחר שהשתחרר מהצבא הבריטי ב-1 בינואר 1946, התקבל לעבודה במשרד החקלאות של ממשלת המנדט, ועסק בבדיקת תוצאות קידוחי מים ברחבי הארץ. תוך כדי עבודתו ראה מפות ומידע בעל חשיבות רבה לצורכי ביטחון, התיישבות ומים. יחד עם מהנדס בשם שוורץ העתיקו את המפות והעבירו את העותק למוסדות הלאומיים בירושלים. כשהבריטים ביקשו להעתיק את המפות כדי לשלוח עותק לבריטניה, הכינו עוד שני עותקים, האחד הועבר לבית המהנדס גולדשמיט, והשני למוסדות הלאומיים, הפעם באופן גלוי. גם מהנדס המים מקס לוי, שלאחר קום המדינה היה איש תה"ל, היה מעורב בפרויקט העברת המפות. צור ציין בעדותו כי המפות שהעביר למוסדות הלאומיים שימשו אחר-כך, במשך שנים, את מדינת ישראל(39).

פנחס יואלי סיפר כי ל"הגנה" הגיע מידע, ולפיו תכניות הבנייה של מבני ה"טיגארט", תחנות משטרה שנבנו במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, נמצאות במתחם השלטוני של הבריטים במגרש הרוסים בירושלים. יואלי נתבקש להעתיקן. בפריצה סמויה נכנס למגרש הרוסים בלוויית אנשי ש"י מירושלים, ובמשך שעות העתיק את תכניות הבנייה של תחנות המשטרה(40). דוד הכהן, ממנהלי חברת הבנייה "סולל-בונה", שבנתה עבור הבריטים את מבני ה"טיגארט", העביר ל"הגנה" תכניות מקוריות של מבני המשטרה(41). התכניות שימשו אחר-כך את "ההגנה" ואת צה"ל, בעת שתקפו חלק מהן במלחמת העצמאות ובפעולות התגמול בשנות ה-50'.

אסא לפן מתאר בספרו פינוי של משרד בריטי כלשהו. בעת הפינוי שאל פקיד יהודי את הקולונל הבריטי שהיה ממונה על מרכז המפות הצבאיות במשרד מה לעשות במדפים שהיו בבניין. הוא נענה בחיוך: "הרי יש לכם את המפות, קחו גם את המדפים"(42).

אצ"ל הצליח לגנוב מפות מהמחנה הבריטי בבית-נבאללה בשלהי שנת 1945. יוסק'ה נחמיאס, ששירת בצבא הבריטי והיה גם לוחם ואחר-כך מפקד בארגון, סיפר על המבצע. תחת פיקודו חדר צבי קניג, שהיה מגויס חדש לאצ"ל ושירת גם הוא בצבא הבריטי, למבנה במרכז המיפוי הצבאי בבית-נבאללה כשהוא נושא עמו קיטבג. הוא מילא את הקיטבג במפות והשליך אותו החוצה. לוחם אחר של אצ"ל אמור היה לקחת את הקיטבג למפקדה בתל-אביב. משלא הגיע, נטל קניג את הקיטבג, יצא מהמחנה עם "פס" (אישור יציאה מהבסיס), ולקחו לתל-אביב. שם מסר את הקיטבג לנחמיאס, וזה העבירו לאיש הקשר עם מפקדת אצ"ל , יעקב קפלן(43).

תמונ​ה 1514: 
צבי קניג, איש אצ"ל שגנב מפות מהבסיס הצבאי הבריטי בבית-נבאללה. נספה בתאונה באוקטובר 1948 בהיותו מפקד אזור בהרי יהודה.  

על פי עדות בעל-פה, ארגון לח"י הצליח לגנוב מעט מפות של מחנות צבא בריטיים. שרגא גפני, שהיה אחראי על מחלקת המודיעין של אזור המרכז של הארגון ב-1946, סיפר כי בין העובדים האזרחיים במחנות הצבא הבריטי היו גם מגויסים ללח"י או אוהדי הארגון. עובדים אלה הצליחו לגנוב כתריסר מפות או שרטוטים של המחנות, ככל הזכור לגפני, וביניהם מפות של מחנות סרפנד (כיום צריפין), שרונה (כיום הקריה בתל-אביב) ומחנות רפיח(44).

בארכיון צה"ל מצוי תיק חקירה של הבולשת הבריטית בא"י שנושאו שוד מזוין של 2,000 מפות (כנראה שבוצע על-ידי חברי לח"י). התיק, שהועבר לארכיון צה"ל בשנת 2004 עם כל ארכיון לח"י, מכיל עדויות של הנשדדים. העדויות מלמדות כי ב-24 במרץ 1948 השתלטו שלושה רעולי פנים (ואולי יותר) על רכב שהוביל שרטוטים שהיו שייכים למחלקת עבודות ציבוריות (PWD). לא מצוין היכן בוצע השוד, אך סביר להניח שבירושלים. השרטוטים שנשדדו היו שרטוטים של מתקני ממשלה במחוזות חיפה, יפו ונצרת. רשימת המתקנים כוללת מבני מכס, תחנות חקלאיות, בתי כלא, תחנות משטרה, מיפוי נמל חיפה ועוד. הנשדדים, עובדי מחלקת העבודות הציבוריות, נלקחו מהמקום כשעיניהם קשורות, ושוחררו לאחר כחצי שעה בשכונת מחנה יהודה. המכונית נמצאה אחר-כך בלי השרטוטים. תיק החקירה של המקרה נסגר ללא תוצאות והעבריינים לא אותרו. למעט העובדה שהתיק נרשם כאחד התיקים הפליליים של לח"י במשטרת המנדט, לא נמצא מידע ממשי הקושר את השוד דווקא לארגון לח"י(45).

גניבת מפות ממחלקת המדידות

לאחר החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר על חלוקת הארץ לשתי מדינות, הוחלט במחלקת המדידות לחלק את המפות לשני חלקים. החלוקה נקבעה לפי הגבולות בין שתי המדינות, כפי שנקבעו בהצבעה בעצרת האו"ם. חלק אחד, שאמור היה לכלול מפות, פנקסי שדה, ומחצית מהמכשירים והציוד שנמצא במחלקה, תוכנן לעבור לבסיס חיל האוויר המלכותי ברמלה. הבסיס ברמלה תוכנן להיות מקום משכנו של גוף המדידות במדינה הערבית, והוקצה בו מקום לאנשי מחלקת המדידות הערבים, שלא יכלו להגיע לבניין המחלקה בתל-אביב. למדינה היהודית הוקצה החלק השני, שכלל מפות של השטח המיועד לה, המכשירים והציוד הנותר. חלק זה אמור היה להישאר בבניין המחלקה בתל-אביב(46).

חלוקת המפות והציוד בתל-אביב לשתי המדינות ארכה חודשיים. לקראת העברת המפות ושאר הציוד לרמלה פשטו אנשי "ההגנה" פעמיים על בניין המחלקה וגנבו כמויות גדולות של מפות, מסמכים וציוד משרדי, שאמורים היו להילקח לשם(47). המפות הוסתרו, בין היתר, בבתיהם של חברי "ההגנה" בתל-אביב. על אחת הפריצות סיפר איש "ההגנה" ברוך כי הוטל עליו לגנוב את המפות שאמורות היו להגיע לרמלה בכל דרך אפשרית, פרט להפעלת כוח. הוא סיכם עם מפקד המשטרה (לא ברור במי מדובר) שיגיע לביקורת שמירה במחלקת המדידות וייקח עמו את אנשי המשמר לגג הבניין. בינתיים יחמוק ברוך למחסן המפות. בתיאום מראש, הכינו עובדים מהמחלקה את ארגזי המפות. דלת המחסן הושארה פתוחה, וברוך החל להעביר את הארגזים אל רכבו של מפקד המשטרה. גוטמן מירושלים, שהיה עובד ממשלה, אולי במשרד מחלקת המדידות בירושלים, עזר לו בהעמסה. לאחר שסיימו להעביר את המפות לרכב סיים קצין המשטרה את ה"ביקורת", והוא וברוך יצאו מחצר מחלקת המדידות עד לביתו של ברוך. מאוחר יותר, בעזרתו של איש הש"י של "ההגנה", הועברו המפות למקום מבטחים(48).

בסִפְרוּת מדווח כי גם האצ"ל גנב מפות ממחלקת המדידות לפני ההעברה לרמלה. בספר "מערכות האצ"ל" בעריכת דוד ניב, ובספר "מבצעי האצ"ל" בעריכת יוסף קיסטר, מתוארת החרמת מפות וציוד מדידה ב-29 במרץ 1948. בספרו של קיסטר, כיום מנהל מוזיאון אצ"ל בבית ז'בוטינסקי, נכתב: לוחמי אצ"ל החרימו ציוד בעל חשיבות מרובה ממחלקת המדידות הממשלתית, ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב. בפעולה זו השתתפו כשלושים לוחמים, רובם במסווה של סבלים. לאחר שהשתלטו על משמר המשטרה, אספו לוחמי האצ"ל מפות טופוגרפיות, משקפות, מצפנים, נעלי עבודה וציוד אזרחי, שבסיסי האצ"ל נזקקו לו בדחיפות. השלל הועמס על שתי משאיות שהוחרמו אף הן במעמד זה. עובדי מחלקת המדידות סיפרו לפושטים כי ציוד זה עמד להישלח לרמלה הערבית. דוד ניב הוסיף כי כל הציוד הועבר במשאיות למחסן של הארגון בכביש בני ברק-פתח תקווה(49).

עובדים במחלקת המדידות טענו, לעומת זאת, כי אנשי אצ"ל לא הצליחו בניסיונותיהם לגנוב מפות. זאב הלפרן סיפר: במחלקת המדידות היו עובדים שהיו אנשי אצ"ל. בינואר או בפברואר 1948 הייתה פשיטה של אנשי אצ"ל שהגיעו מבחוץ ונעזרו באנשי האצ"ל שעבדו כאן. הם היכו את ג'ו​מעה בגלל שהיה ערבי. דווקא הוא דאג לנו. הגיע מסודן והיה בסדר גמור. חיים נהרי, מאנשי אצ"ל, חטף מכות בחזרה. אנשי אצ"ל רצו לגנוב מפות, אבל לא ידעו מה לקחת. אמרתי להם: לא תמצאו פה שום דבר, והם הלכו ולא לקחו שום דבר חשוב. לקחו נעליים וכילות נגד יתושים, והלכו(50).

העובדים סיפרו גם כי בהזדמנות אחרת, כששניים מהמנהלים הבריטים של מחלקת המדידות, מיטשל ולה ריי, נסעו לשרונה, חיכו להם אנשי אצ"ל ברחוב יהודה הלוי, הורידו אותם מהטנדר ולקחו להם אותו. לא ברורה הסיבה לחטיפת הטנדר. ייתכן שחשבו שיש בטנדר מפות, או שהייתה זאת יד המקרה. לאחר פעילות נמרצת של שיחות ובירורים הוחזר הטנדר למחלקת המדידות(51).

אנדרו ​מיטשל, המנהל הבריטי האחרון של מחלקת המדידות המנדטורית, שידע על גניבת המפות בתל-אביב, זירז את הוצאת המפות שנועדו למדינה הערבית. חלק מהמשאיות הבריטיות שהעבירו את המפות לרמלה, נעצרו בדרך ותכולתן הוצאה מהן והועברה למקום מסתור. הדעה הרווחת היא שהמפות נגנבו על-ידי אנשי "ההגנה", והוסתרו במושבה הגרמנית לשעבר שרונה. חלק מהמפות שהגיעו לרמלה הוחזרו לאחר מכן למחלקת המדידות בתל-אביב. חלקן כנראה נשרף בעת שהמון ערבי השתלט על הבסיס ברמלה לאחר הפינוי הבריטי, בזז אותו והעלה באש ציוד ומסמכים שנשמרו בו עבור המדינה הערבית המתוכננת(52).

קיימת גם עדות אחרת, ולפיה את המפות שנשלחו לרמלה גנב דווקא ארגון אצ"ל. ב"מדיתון", ביטאון אגף המדידות משנת 1978, פורסם מאמר על עובדת המחלקה, קרולה זילבר, שעבדה בשנת 1948 במזכירות מחלקת המדידות. תרצה ארבל, חברת מערכת הביטאון, כתבה לאחר שראיינה את קרולה: ... הבעיה נפתרה על-ידי האצ"ל. בתקופה זו החלו האנגלים לחוש לא נוח והוחלט להעביר את החומר בהדרגה לרמלה הערבית. בשלב הראשון הטעינו משאית אחת. הנהג שלה היה איש אצ"ל, ותוך איום על המנהל נכנס למשאית ונעלם עם החומר. כתוצאה מכך הוחלט להקדים את ההעברה כולה. מוקדם בבוקר אחד היו משאיות מספר צריכות לזוז מהחצר, ולפתע הגיעו אנשי אצ"ל והשתלטו עליהן(53). ראוי לציין כי לא נמצאה אסמכתא לעדות זו במקורות אחרים.

אין מידע המצביע על כך שארגון לח"י ניסה לגנוב מפות ממחלקת המדידות. דוד שומרון, חבר מטה המבצעים של לח"י בשנת 1947, ולפני-כן ראש מחלקת ההדרכה הארצית של הארגון, סיפר כי לפני יציאה לפעולה ערכו אנשי לח"י סיורים ליד היעדים המתוכננים, והם הסתפקו בסיורים אלה. היו ברשות הארגון מפות סטנדרטיות, שניתן היה לרכוש במחלקת המדידות, ומעט מפות/שרטוטים של כמה מחנות צבא בריטיים בקנ"מ גדול שנגנבו מהמחנות (ראה לעיל)(54).

גניבות של מפות אירעו גם במשרדים המחוזיים של מחלקת המדידות. ישראל יזרעאלי, שעבד במשרד המחוזי בחיפה, סיפר: לקראת סוף המנדט ארגון "ההגנה" גנב את כל המפות שלנו. שאול זייד, שעבד איתנו במחוז, היה מעורב בזה, היות שהיה גם חבר "ההגנה". הודיעו לנו מראש שיבואו לקחת את המפות, על מנת שלא להפתיע אותנו ולא ליצור תקרית מיותרת. כך היה. באו, לקחו והלכו. ישבנו כולנו בשקט במשרד, כולל העובדים הערבים. זה היה ביום(55). קובי זייד, בנו של שאול, סיפר כי אביו הוכנס לעבודה במחלקת המדידות בחיפה על-ידי ארגון "ההגנה" בשנת 1946. תוך כדי עבודתו העביר שאול מפות ל"הגנה", והמבצע הגדול ביותר היה לפני הפינוי הבריטי מחיפה. שאול ארגן מראש את המפות החשובות לארגון "ההגנה" בחיפה. בניגוד ליזרעאלי, קובי סיפר כי הגניבה נעשתה בלילה. אנשי "ההגנה" נכנסו לבניין ששכן בלב האזור הערבי של העיר, והוציאו את המפות. המפות חולקו לאחר-מכן לכוחותינו, ונעשה בהן שימוש בעת כיבוש חיפה ובקרבות באזורה(56).

חברת "ההגנה" צילה דוברין סיפרה בעדותה משנת 1971 כי בחיפה הקימה "ההגנה" יחידה מיוחדת שעסקה בהכנת מפות עבור הארגון. שם היחידה היה "אלכס". היא נקראה על-שם כסניה יודלסון (אלכסנדר), שהיה האחראי על הכנת המפות. צילה שעבדה בעיריית חיפה, אנשים נוספים שעבדו איתה בעירייה ושהייתה להם גישה למפות, וכן מתנדבים נוספים, העתיקו מפות של חיפה עבור כוחות "ההגנה". חלק מהמפות הושגו על-ידי יחידת חי"ש בפיקודו של לולי (כץ?) שישבה בחיפה. היחידה חדרה למשרדי מחלקת המדידות, שבאופן זמני נמצאו באותם ימים ברחוב בית-החולים, כיום רחוב מאיר רוטנברג. הפורצים הוציאו מהמשרדים את המפות שהיו נחוצות לצוות אלכס. המפות הועתקו או חולקו ללוחמים שכבשו את הכפרים הערביים במישור חוף הכרמל(57).

קובי זייד סיפר עוד כי לקראת הפינוי התכוונו האנגלים להעביר את כל המפות מהמשרד בחיפה לצד הערבי של העיר. אביו דאג לכך שיועבר אליהם חומר "לא רלוונטי". בכתבה של איתן הבר על שאול זייד (התפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות בערך ב-1987), נכתב כי אנשי הלגיון הערבי שמרו על הכניסה למחלקת המדידות בכוונה להגיע למפות בשעת הצורך. בדו"ח רשמי של מחלקת המדידות נכתב כי בינואר 1948 הצליחו פורצים ערבים לגנוב מהמשרד בחיפה מסמכים ומפות. עוד נכתב בדו"ח כי גם מהמשרד המחוזי בנצרת נגנבו מפות על-ידי ערבים. הגניבה בנצרת אירעה במרץ 1948(58). לא מן הנמנע כי המפות בנצרת נגנבו על-ידי או עבור אנשי "צבא ההצלה" של קאוקג'י.

סיכום

במהלך מלחמת העצמאות הפכה מחלקת המדידות המנדטורית למחלקת המדידות של מדינת ישראל. העובדים היהודים שעבדו במחלקה נשארו בה. חלקם גויסו בעת המלחמה, ולאחר ששוחררו חזרו לעבוד במחלקת המדידות. המפות, שעל-פי החלוקה של המנהלים הבריטים במחלקת המדידות בשלהי תקופת המנדט, נועדו למדינה היהודית, נשארו בתל-אביב. שיטת המיפוי הבריטית נמשכה, ומדינת ישראל המתפתחת נעזרה במחלקת המדידות, במחסן המפות המנדטוריות שנשאר בה, ובעדכוני המפות והמיפויים החדשים, כולל מיפוי הנגב. לפיכך, המפות שהשיגו הארגונים השונים לפני ובמהלך מלחמת העצמאות לא היו, בדרך-כלל, בלעדיים לצרכיה של מדינת ישראל. המפות שהושגו מהבריטים שימשו בעיקר לתכנונים מבצעיים וללחימה ב"הגנה", והחל מיוני 1948 גם בצה"ל. אצ"ל, שהיה אמנם ארגון קטן יותר, השתמש גם הוא במפות שהיו בידיו.

סביר שגם הצד הערבי ניצל את המפות שהושגו מהבריטים. ייתכן שהמפות שנגנבו מהמשרד בנצרת שימשו את צבא ההצלה של קאוקג'י. אם נגנבו מפות על-ידי ערבים מהמשרד בחיפה, הן ודאי שימשו את הלגיון הערבי, שכוחות שלו ישבו בחיפה ובקרבתה, או את הערבים המקומיים בחיפה ובסביבתה. ללגיון הערבי היו ככל הנראה גם מפות שביקש מהצבא הבריטי לפני שחייליו עזבו את הארץ. אין מידע על שימוש במפות על-ידי הכנופיות הערביות המקומיות, למעט על-ידי עבד אלקאדר אלחוסייני, מנהיג הכנופיות בירושלים וסביבתה.

תודות

חלק ניכר מן המידע שהובא כאן נאסף בארכיונים המפורטים להלן, בעזרתם של מנהלי הארכיונים ושל עובדיהם.

ראש היחידה לארכיונים טרום צה"ליים בארכיון צה"ל ומנהלת ארכיון תולדות "ההגנה" דורית הרמן, סגן מנהל ארכיון תולדות "ההגנה" שמרי סלומון ועובדת הארכיון אורלי לוי.

מנהלת הארכיון לתולדות פ"ת ע"ש עודד ירקוני גליה דובידזון והמתנדב בארכיון דוד בן-עזר.

מנהלת ארכיון מכון ז'בוטינסקי אמירה שטרן ומנהל מוזיאון אצ"ל בבית ז'בוטינקי יוסף קיסטר.

ד"ר אפרת בן-זאב מרצה בחוג למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין שבעמק חפר. נתנה את רשותה להיעזר בפרק Map Circulation מתוך הספר בכתיבה: Imagining Palestine: British, Palestinian and Israeli Constructions of the 1948 Conflict.

תודתי נתונה להם.

מקורות והערות:

1. יוסק'ה נחמיאס, איש אצ"ל לשעבר, שיחה בע"פ, 24 באוקטובר 2007.

2. ריאיון עם ישראל סגל, מנהל מרחב דרום במחלקת המדידות לשעבר, 20 באפריל 2004.

3. שמרי סלומון: הכרתו ותיעודו של השטח הערבי בארץ על ידי ה"הגנה" לפני פרויקט תיקי

 הכפרים. דף מהסליק – כתב עת לתולדות "ההגנה", חוברת 12, אדר ב' תשס"ה, אפריל 2005.

4. עדות של צילה דוברין מ-24 בנובמבר 1952 (תיק 15.00012 בארכיון "ההגנה").

5. גלבר יואב: שורשי החבצלת – המודיעין ביישוב, 1947-1918, כרך ב' עמ' 614-610. משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשנ"ב - 1992; שיחה עם שמרי סלומון, סגן מנהל ארכיון תולדות "ההגנה", פברואר 2008.

6. ריאיון עם פרופ' פנחס יואלי, לשעבר מפקד שמו"צ, ב-24 באוקטובר 2004.

7. מכתב של הלל בירגר מ-21 באוקטובר 1962 למערכת תולדות "ההגנה". מסמך 80/3339/11 בארכיון "ההגנה".

8. ריאיון עם יהודה אריכא, עובד מחלקת המדידות בעבר ומתנדב כיום, 28 באוגוסט 2003.

9. שנצר כמלה: המיפוי הרשמי של ארץ-ישראל במעבר משלטון בריטי למדינת ישראל, שנים 1945-1955. עבודת גמר של כרמלה שנצר לקבלת תואר MA באוניברסיטת תל-אביב, יולי 2001.

10. גביש דב: קרקע ומפה. הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, תשנ"ב, 1991.

11. ריאיון עם פרופ' פנחס יואלי.

12. תיקים כ 4 – 6/10; כ 4 – 51/9; כ 4 – 6/8 בארכיון מכון ז'בוטינסקי, אוסף אצ"ל.

13. תיק כ 4 – 5/7/31 בארכיון מכון ז'בוטינסקי, אוסף אצ"ל. .

14. גלבר יואב: ניצני החבצלת – המודיעין במלחמת העצמאות 1949-1948, כרך ב' עמ' 665-664,

 משרד הביטחון תש"ס, 2000.

15. Department Of Surveys: Supplement To The "Report For The Years 1940-1946", To Cover The Period January 1947 – March 1948.

16. Ben Ze'ev Efrat: Imagining Palestine: British, Palestinian and Israeli Constructions of the 1948 Conflict,

 פרק העוסק בהפצה והשימוש במפות (Map Circulation). הספר טרם יצא לאור

17. Department Of Surveys: Supplement To The "Report For The Years 1940-1946"

18. מפ"י – פנקס המודדים המוסמכים 150-1.

19. ריאיון עם יהודה אריכא.

20. שריר משה: פרקי חיים. הוצאת המחבר, 1988.

21. ארכיון "ההגנה", מס' קטלוגי 6519, 2943 (עפ"י טיוטת הפרק Map Circulation מתוך ספרה של אפרת בן-זאב, שטרם יצא לאור).

22. וואלך יהודה: אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה. הוצאת כרטא ירושלים, מהדורה שנייה, עמ' 116 (דברי ההסבר למפה מס' 184).

23. איתן הבר: עד הסנטימטר האחרון. דיוקנו של מודד גבולות. במחנה, 1958; איתן הבר: שאול זייד, יש גבול. כתבה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, משנת 1987 לערך (שני גזירי עיתונים שנמסרו על-ידי קובי זייד, בנו של שאול).

24. מוריס בני: הדרך לירושלים, עם עובד/ספרית אופקים, תשס"ז – 2007, עמ' 126.

25. Department Of Surveys: Report For The Years 1940-1946, March 1948

26. Department Of Surveys: Supplement To The "Report For The Years 1940-1946"

27. ריאיון עם זאב הלפרן, עובד לשעבר במחלקת המדידות, 9 בספטמבר 2003.

28. שם.

29. ריאיון עם זאב הלפרן, עובד לשעבר במחלקת המדידות, 2 בדצמבר 2003.

30. אסא לפן, הש"י – שרות הידיעות, שורשיה של קהילת המודיעין הישראלית, המרכז לתולדות כוח המגן של "ההגנה" על-שם ישראל גלילי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, מהדורה שנייה, אוג' 1997, עמ' 159.

31. שם, עמ' 171-170.

32. עדות ברוך ברוך מ-28 בספטמבר 1958, תיק 10.00019 בארכיון "ההגנה".

33. תרצה ארבל: קרולה זילבר – מחלקת תכנון. מדיתון, ביטאון אגף המדידות (גיליון 7, תשל"ח – 1978), עמ' 11.

34. רייכר מ. וסלוצקי י.: שבעים שנות עמידה על הנפש. מתוך: יואלי ז., שטיין א. ש.: כובשים ובונים – חמישים שנה לפועל העברי בפתח-תקווה. הוצאת מועצת פועלי פתח-תקווה, תשט"ו - 1955, עמ' 404.

35. עדות יוסף לוין מ-25 באוגוסט 1954. תיק 105.00021 בארכיון "ההגנה" ועדות חיים ציפורי בלאו מ-7 בספטמבר 1954. תיק 119.00001 בארכיון "ההגנה".

36. עדויות יוסף לוין וחיים ציפורי בלאו.

37. עדות מנחם קצנלבוגן ללא תאריך, תיק 174.00036 בארכיון "ההגנה".

38. עדות צבי בן-ארי מ-28 בינואר 1959, תיק 28.00038 בארכיון "ההגנה".

39. עדות יואב צור (וימרסהימר) מ-14 באפריל 2004, תיק 236.00001 בארכיון "ההגנה".

40. פרופ' פנחס יואלי, 24 באוקטובר 2004.​​

41. אפרת בן-זאב מציינת בפרק Map Circulationבספר שטרם יצא לאור, כי המידע נמסר לה על-ידי אילן שטייר מארכיון "ההגנה".​

42. אסא לפן, עמ' 185.

43. שיחה עם יוסק'ה נחמיאס ב-24 באוקטובר 2007.

44. שיחה עם שרגא גפני, איש לח"י, 7 באוקטובר 2007.

45. תיק 237/2004 – 157 בארכיון צה"ל. במקור: תיק 167/48C.R. - CID Criminal Records, תיקים פליליים של לח"י במשטרת המנדט. נפתח ב- Mustashpha P.S. ב-24 במרץ 1948, החוקר: D/I A.Wilner. התיק נסגר ללא תוצאות, העבריין לא נודע.

46. Supplement To The "Report For The Years 1940-1946"

47. שם.

48. עדות ברוך ברוך מ-28 בספטמבר 1958.

49. קיסטר יוסף, עורך: מבצעי האצ"ל. הוצאת אגודת מוזיאון האצ"ל, יולי 1998. וגם:

 ניב דוד, עורך: מערכות הארגון הצבאי הלאומי: במלחמה גלויה, 1948-1947, חלק שישי. מוסד קלוזנר, "הדר" הוצאת ספרים, 1980. תודה לגב' מיכל ברזל-כהן, בתו של צבי ברזל (שמו המחתרתי "קקטוס") שהשתתף בפעולה, על שהפנתה אותי לספרו של דוד ניב.

50. ריאיון עם זאב הלפרן, 2 בדצמבר 2003.

51. ריאיון עם זאב הלפרן, 2 בדצמבר 2003 וריאיון עם שושנה נודלמן, עובדת מחלקת המדידות לשעבר, 9 בספטמבר 2003.​

52. קרקע ומפה, עמ' 245-244.

53. מדיתון 7, עמ' 11.

54. שיחה בע"פ עם דוד שומרון, איש לח"י, 7 באוקטובר 2007.

55. ריאיון עם ישראל יזרעאלי, עובד מחלקת המדידות לשעבר, 26 באוגוסט 2004.

56. ריאיון עם קובי זייד בנו של שאול זייד, לשעבר עובד מחלקת המדידות, 8 במרץ 2004.

57. עדות צילה דוברין מ-6 בדצמבר 1971 (תיק 97.00031 בארכיון "ההגנה").

58. Supplement To The "Report For The Years 1940-1946"