מחלקת המדידות המנדטורית וגבולות א"י

סיכום: חיליק הורוביץ וישראל לוגר
 ​
מבוא: תמצית הפעילות של אנשי מחלקת המדידות ב-3 קווי הגבול של א"י בתקופת המנדט;קווי הגבול עם מצרים, עם עבר הירדן ועם המנדט הצרפתי בסוריה-לבנון – תהליך קביעתם, הסטטוס של כל אחד מהקווים, ופעילות עובדי מחלקת המדידות לסימונם ולתחזוקתם.

מבוא

שלושה קווי גבול נקבעו בין ארץ-ישראל לשכנותיה בתקופת המנדט הבריטי או לפניו: קו הגבול הדרומי עם מצרים (נקבע בשנת 1906), קו הגבול הצפוני עם סוריה-לבנון (נחתם במשותף עם צרפת בשנת 1923) וקו הגבול עם עבר הירדן (נקבע בשנת 1922).
 
קו הגבול עם מצרים שימש בתקופה זו כגבול מנהלי בין שתי ארצות שהיו תחת שלטון/השפעה בריטיים. לא נעשתה בו כל פעילות תחזוקה לאורך התקופה, ומחלקת המדידות של ארץ-ישראל כמעט שלא נדרשה להתייחס אליו. העיסוק היחיד בקו גבול זה היה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשמודדי מחלקת המדידות מדדו ומיפו קרקעות באזור רפיח לצורך הגדרת בעלויות על חלקות הקרקע השונות.
 
קו הגבול עם עבר הירדן, שנחתם בראשית תקופת המנדט, שימש כגבול מנהלתי בין שתי ארצות הכפופות למנדט הבריטי. לכן לא הוקדשה חשיבה מעמיקה בהגדרה מדויקת של תוואי הגבול. אי-הבהירות ביחס לתוואי הגבול בערבה הניעה אישים משני צדיו (ביניהם מנהלי מחלקת המדידות של ארץ-ישראל, עם עמיתיהם בעבר הירדן) לפעול לסימון התוואי בערבה. רק בשנת 1946 סומן קטע באורך ארבעה ק"מ מעקבה צפונה, כשבמדידות בשטח השתתף מודד של מחלקת המדידות מכל צד. בקטע הגבול שלאורך הירדן והירמוך לא ניתנה הדעת לכך שבאפיקי הזרימה של נהרות אלה חלים לעתים שינויים בנפתולי הנהרות. לא נערכו מדידות גם כשחלו שינויים בנתיב הזרימה. 
 
פעילות נמרצת של מנהלי מחלקת המדידות ומודדיה נעשתה לצורך סימון הקבע של תוואי הגבול בצפון הארץ, בין המנדט הבריטי בארץ-ישראל ובין המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. קו הגבול סומן ביוני 1921 באמצעות 71 גלי אבנים זמניים, בידי משלחת בריטית-צרפתית משותפת בראשות הקצינים (בדרגת סגן-אלוף) ניוקומב הבריטי ופולה הצרפתי. התוואי אושר בהסכם שנחתם במרס 1923 בין ממשלת הוד מלכותו ובין ממשלת צרפת. מיוני 1924 עד יוני 1925 עסקו מודדי מחלקת המדידות של ארץ-ישראל ומודדי מחלקת המדידות של סוריה ולבנון במדידות ובהצבת סימוני הגבול הקבועים בין שטחי המנדט הצרפתי והבריטי. מנהל מחלקת המדידות בארץ-ישראל, לֵיי (C.H. Ley), היה מעורב באופן אישי בפרויקט, בהפעלה אישית של המודדים ובקשרים שוטפים עם גורמי הממשל בארץ-ישראל ועם עמיתיו בסוריה-לבנון.
 
בינואר 1941 הצטרף מודד ממחלקת המדידות לסיור של ועדת בדיקה בריטית-צרפתית לאורך הגבול. הוועדה המליצה על הצבת סימוני ביניים בין סימוני הגבול המקוריים. ההמלצה לא בוצעה בתקופת המנדט אלא רק לאחר קום המדינה.   
 
קו הגבול עם מצרים
הסכם על תוואי קו הגבול נחתם סופית בין האימפריה העות'מאנית ובין האימפריה הבריטית, ששלטה במצרים, ב-1 באוקטובר 1906. תחילת הקו בים התיכון, ממערב לרפיח, והוא מגיע לטבח בחוף מפרץ אילת.
תחילת סיפור קביעת הגבול בפירמאן (צו מלכותי) של הסולטאן העות'מאני אבדילמג'יט (עבדול מג'יד) הראשון מ-4 פברואר 1841. בפירמאן נקבע קו הגבול בין מצרים (ששליטה אז היה מוחמד עלי) ובין הפרובינציה העות'מאנית חג'אז. הקו עבר מסואץ עד אזור רפיח-חאן יונס. המשכו של הקו, כפי שסומן במפה שצורפה לפירמאן, היווה גבול בין חג'אז ובין "פילסטין", ששיוכה המנהלי לא היה ברור.
 לאחר השתלטות בריטניה על מצרים ב-1882, ותוך כוונתה להרחיק את העות'מאנים ובעלי בריתם הגרמנים מתעלת סואץ, שבה ועלתה בין בריטניה לטורקיה סוגיית קביעת הגבול. הועלו כמה הצעות ואף התעוררה מתיחות בין שתי המדינות שהביאה כמעט למלחמה ביניהן. בסופו של דבר, ב-14 במאי 1906 נחתם הסכם למתיחת קו הגבול בין רפיח לעקבה. לאחר מדידות בשטח, שנמשכו כ-40 יום, בידי משלחת משותפת בריטית-עות'מאנית, נקבע קו הגבול ב-1 באוקטובר 1906 ובדצמבר 1906 הוחל בסימונו. הוצבו לאורכו עמודי עץ שהוחלפו לימים על ידי 91 פירמידות אבנים מחוזקות בדבש (תערובת מלט ואבנים מרוסקות), ומעליהן עמודי ברזל בולטים. הסימון לא היה מדויק ונמצאו הבדלים הכתוב בהסכם ובין הסימון בשטח.
הבריטים דאגו שמקורות המים העיקריים לאורך הגבול יהיו בצד המצרי. בידי הבריטים הייתה גם השליטה על הדרך העיקרית באזור (דרב אל-עזה), המקשרת בין מפרץ אילת לחוף הים התיכון, שכן עברה ברובה בצד המצרי.
 

תמונה 1993
שער דוח סימון הגבולות בין טורקיה (מוחפזת חג'אז) למצרים (חצי-האי סיני)  שנעשה בחודשים  יוני-ספטמבר 1906.

לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה היה קו הגבול מ-1906 לקו שהפריד בין שטחים תחת שלטון בריטי ( א"י) או תחת השפעה בריטית (מצרים, שקיבלה עצמאות בשנת 1922). נטיית הבריטים הייתה להתעלם מקו הגבול של 1906 ולמתוח לאורך הערבה קו גבול חדש בין מצרים ובין עבר הירדן, אך הדבר לא יצא לפועל.
מחלקת המדידות המנדטורית נדרשה פעמים ספורות בלבד לנושא סימון הגבול והתוואי המדויק שלו, וגם אז לחלקו הצפוני בלבד. הפעם הראשונה שנתבקש בה מיקום מדויק של קו הגבול הייתה בשנת 1922. בשנת 1920 החלו בעזה, מקום מושבה הזמני של מחלקת המדידות, מדידות קדסטריות לצורך הגדרת בעלויות על חלקות הקרקע השונות. בשנת 1922 הגיעו מודדי מחלקת המדידות לקו הגבול ברפיח, חיפשו מידע על התוואי המדויק של הקו ולא מצאו. בשנים 1924 ו-1932 הועברו פניות בנושא זה למחלקת המדידות המצרית, אך גם זו לא הצליחה לאתר מידע מדויק על קו הגבול, כיוון ש"עמודי הגבול מעולם לא נמדדו במדויק ואין כל רישום של הקואורדינטות שלהם" (פרופ' גדעון ביגר, ארץ רבת גבולות, עמ' 101).
ככל הידוע, בשל מעמדו של קו הגבול כקו מנהלי ותו לא, לא נעשתה בו פעולת תחזוקה כלשהי. עם השנים הוסרו חלק מהסימונים בידי בדואים וחלקם הוזזו מאתרם המקורי. מצב זה נמשך למעשה עד הסכם השלום ישראל-מצרים, שבעקבותיו הוצבו, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, סימוני גבול חדשים על פי מדידות מדויקות, חלקם לאחר בוררות.

הגבול המזרחי עם עבר הירדן
ב-1 בספטמבר 1922 התפרסמה הודעה רשמית בריטית (דבר המלך במועצתו), שהפרידה מבחינה מדינית ומנהלית את עבר הירדן המזרחי מארץ-ישראל. הצו פורסם בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י) ונכללו בו גם גבולות השטח שלא חל עליהם דבר המלך במועצתו על פלשתינה-א"י. הצו לא יחול על השטח הנמצא "מזרחה לקו היוצא מנקודה אחת הנמצאת שני מילים מערבה לעיר עקבה שבמפרץ עקבה (עציון גבר) ועולה דרך מרכז ודי ערבה, ים המלח ונהר הירדן עדי הגיעו למקום הצטלבות הירדן ונהר הירמוק; משם דרך מרכז הנהר ירמוק עד הגבול הסורי. 1 ספטמבר 1922, הרברט סמואל – נציב עליון" (נלקח מהנוסח העברי של העיתון הרשמי).

 
תמונה 2030:
צו של הנציב העליון בא"י, הרברט סמואל, שניתן עם פרסום דבר המלך במועצתו  ב-1 בספטמבר 1922, שהפריד בין א"י לעבר הירדן באמצעות  קו שיוצא מפרץ עקבה (אילת) דרך הערבה, ים המלח, נהר הירדן, הירמוך ועד גבול סוריה.

מטרת הפרדת עבר הירדן מארץ-ישראל הייתה להקים שם אמירות ערבית בראשות עבדאללה, בנו של מלך חג'אז, לאור ההתחייבות הבריטית לערבים במלחמת העולם הראשונה. חלקו הדרומי של הגבול החדש, לאורך עמק הערבה, היה שייך אמנם לממלכת חג'אז שבראשה מלך חוסיין, אבי עבדאללה, אך הוא הסמיך את בנו לנהל עבורו את מחוז מען ופתר בכך בעיה פורמאלית.
 ראוי לציין כי לפני פרסום הצו ב-1 בספטמבר 1922 שאפה התנועה הציונית לכלול בתחומי ארץ-ישראל שטחים מעבר הירדן, עד מסילת הברזל החיג'אזית. עבדאללה, לעומת זאת, רצה לכלול את הנגב בתחומי השטח שניתן לו. פרסום הצו הביא להפסקת דרישותיהם של שני הצדדים, (למעט ניסיון אחד של עבדאללה, בסוף שנת 1922), ותוואי הגבול נשאר תקף עד סיום המנדט הבריטי בעבר הירדן (1946) ובא"י (1948). התפיסה הבריטית באותה התקופה הייתה שיש לקבוע את קווי הגבול על פי הגורמים הטבעיים. לכן נקבע הגבול במרכז ואדי ערבה, ים המלח, הירדן והירמוך. לא הושקעו חשיבה מרובה או מחקר מעמיק בקביעת תוואי הגבול, כיוון שדובר על גבול מנהלתי בין שתי ארצות הכפופות למנדט הבריטי. עם זאת, בשל תוכניות פיתוח עבור ארץ-ישראל באזור שפך הירמוך (התוכנית להקמת תחנת כוח הידרואלקטרית בנהריים) ובים המלח (מפעל המלח), דאגו הבריטים כי בעמק הערבה יהיה פרוזדור ארץ-ישראלי להעברת המחצבים מים המלח לנמל שיוקם בים סוף, וכי אזור ממזרח לירדן באזור נהריים ("משולש נהריים") יהיה בתחומה של ארץ-ישראל.
 ההגדרה "מרכז ואדי ערבה" הייתה בעייתית. לא היה ברור אם מדובר באמצע רוחבו של עמק הערבה, שגם הגדרת תחומו הייתה בעייתית, או בקו המחבר את הנקודות הנמוכות ביותר לאורכו.
ביולי 1923 פנה מנהל מחלקת המדידות, לֵיי, למזכיר הראשי של ממשלת המנדט, והבהיר כי ההגדרה אינה מספקת לצורך סימון הגבול בעמק הערבה. בעקבות פנייתו החליטו פקידי הממשלה כי מרכז ואדי ערבה יהיה קו הנקודות הנמוכות. אף על פי כן נותרה בעיה: בקטעים מסוימים לאורך עמק הערבה אין אפיק זרימה ובקטעים אחרים קיימים מספר אפיקים במקביל. סוגיה בעייתית אחרת הייתה ההגדרה לתחילת תוואי קו הגבול "מנקודה אחת הנמצאת שני מילים מערבה לעיר עקבה". לכך יש להוסיף את רמת הדיוק הנמוכה של מפת 1:250,000 עליה סומן קו הגבול, ואת עובי הקו, (0.8 מ"מ במפה – 200 מ' בשטח). מצפון לערבה הייתה הבעיה היכן עובר הגבול בים המלח ולאורך נהר הירדן?
בשנת 1931 הציעו גורמים בעבר הירדן לסמן את הגבול באזור עקבה, בשל חוסר ההבנה היכן צריך לעבור הגבול בחוף מפרץ אילת. אחד ממפקדי חיל הספר העבר-ירדני, המייג'ור הבריטי ביולר (Buller), ערך באותה שנה סקר מיפוי של הערבה, ומנהל מחלקת המדידות, לֵיי, התייחס ביוני 1931 לעבודתו של ביולר, לאחר שנבדקה בידי אנשי מחלקת המדידות. לֵיי הציע לסמן את הגבול בערבה, לפחות באזורים הבעייתיים: מוצא הגבול בחוף מפרץ אילת; קע טבה (כיום מלחת יטבתה), שם מצויים כמה אפיקים מקבילים; אזור פרשת המים בערבה – ממנו מתנקזת הזרימה דרומה או צפונה, כשלאורך קילומטרים אחדים הזרימות מקבילות; ערבת סדום – בה תוואי האפיק אינו ברור. לפיכך המליץ לֵיי להקים ועדה שחבריה יהיו נציגי ארץ ישראל ונציגי עבר-הירדן, שתקבע את קו הגבול ותסמנו. ההצעה לא התקבלה.
בסוף שנת 1945, לקראת הענקת עצמאות לעבר-הירדן, עלתה שוב סוגיית התוואי המדויק של קו הגבול בערבה בין ארץ-ישראל לעבר-הירדן. בעקבות חילופי מכתבים בין הממשלה המנדטורית בארץ-ישראל ובין ממשלת עבר –הירדן, הוקם צוות מדידות משותף שבראשו עמדו אנדרו פארק מיטשל, מנהל מחלקת המדידות  של ארץ-ישראל בשנים 1948-1940, ונציב הקרקעות והמדידות העבר-ירדני. ב-5 במאי 1946 חתמו מיטשל ועמיתו מעבר-הירדן על ההסכם לסימון הגבול בקטע שאורכו 4 ק"מ, מראש מפרץ אילת (מפרץ עקבה, בלשון המסמך) בקו ישר צפונה, עד מפגשו עם אפיק נחל הערבה. הוחלט והוסכם ש"שני מייל" ממערב לעיר עקבה יימדדו מהבית המערבי ביותר, ולא ממרכזה. הגבול נמדד וסומן בחמישה עמודי סימון. השתתפו במדידות מודד מכל צד, שביצעו את מדידות הטריאנגולציה. להסכם צורפה מפה בקנה-מידה 1:25,000, בה סומן תוואי הגבול המוסכם וחמישה עמודי הסימון. המפה שורטטה והודפסה במחלקת המדידות של ארץ-ישראל.
 

תמונה 1856:
נוסח ההסכם מ-5 במאי 1946 בין ארץ-ישראל לעבר-הירדן על תוואי קו הגבול מראש מפרץ אילת, צפונה, לאורך 4 ק"מ, עד אפיק נחל הערבה. מיטשל, מנהל מחלקת 
המדידות המנדטורית בארץ-ישראל, חתום על המסמך כנציג ממשלת א"י.
 

תמונה 1857:
המפה שנספחה להסכם מ-5 במאי 1946, בין  ארץ-ישראל לעבר הירדן. מסומן 
בה תוואי הגבול מראש מפרץ אילת צפונה לאורך 4 ק"מ, עד אפיק נחל הערבה.

גם משקיבל עבר-הירדן את עצמאותו, נשארה פתוחה סוגיית תוואי קו הגבול באזורים הבעייתיים לאורך עמק הערבה. הגם שהגבול נהפך מגבול בין שתי ארצות הכפופות למנדט הבריטי לגבול בין-לאומי, לא המשיכו הבריטים במדידות ובסימון התוואי שלו לאורך הערבה.
גם לאורך ים המלח, הירדן והירמוך (בתחילה מנקודת השפך לירדן ועד צמח; אחרי ההסכם עם המנדט הצרפתי בסוריה – עד צפונית-מזרחית לאלחמה) ראו הבריטים בקו הגבול לא גבול בין-לאומי כי אם קו מנהלי פנימי בין ארץ ישראל לעבר-הירדן. תוואי הגבול נקבע במרכזם של הים ושני הנהרות. כשחלו שינויים באפיק הירדן או הירמוך (נטישת נפתולים ויצירת נפתולים חדשים) "נע" גם הגבול למרכז האפיק החדש. לא נערכו מדידות גבול או סימונים באזורים אלה עד סיום המנדט.
                
הגבול הצפוני בין המנדט הבריטי בא"י למנדט הצרפתי בסוריה-לבנון
תהליך קביעת קו הגבול הצפוני של ארץ-ישראל החל בהסכם סייקס-פיקו משנת 1916. להסכם, שהיה מעין הצהרת כוונות תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, נספחה מפה בקנ"מ 1:15,800,000, בה סומן, בין היתר, קו גבול בין אזור שליטה צרפתית על לבנון ובין אזור בין-לאומי בארץ-ישראל. תוואי קו הגבול אינו ברור בשל קנה-המידה הקטן מאוד של המפה, אך באופן כללי, הוא מתחיל מצפון לעכו/מדרום לראש הנקרה ומגיע עד צפון ים כנרת.
בספרו 'גבולות ישראל' מציין פרופ' משה ברוור ש כוונת ההסכם הייתה כנראה ביסוס עקרונות לחלוקת הארצות שתשוחררנה ממרותה של האימפריה העות'מאנית, ולא קביעה מפורטת ומדויקת של תחומי כל אחד מהאזורים הללו; זאת השאירו לשעה שידונו בפועל במימוש ההסכם, לאחר המלחמה.
לקראת סיום המלחמה השתלטה בריטניה על ארץ-ישראל והמשא-ומתן על קביעת גבולה הצפוני של ארץ-ישראל נעשה בינה ובין צרפת, ששלטה בסוריה ובלבנון. כברב-1919 שאפה בריטניה, ושאפו מנהיגי התנועה הציונית, לדחוק את קו הגבול צפונה ככל שאפשר. כוונתה הייתה לכלול בתחומי ארץ-ישראל את נהר הליטאני, כדי שמימיו ישמשו להשקיה ולפיתוח חקלאי בארץ-ישראל. הצרפתים, לעומת זאת, שאפו להשאיר את הקו קרוב ככל האפשר לקו שנקבע בהסכם סייקס-פיקו. ב-24 באפריל 1920 הוחלט בוועידת סן-רמו על חלוקת המזרחהתיכון לשטחי מנדט בחסות בריטניה וצרפת וב-23 בדצמבר 1920 נחתם בפאריס הסכם הגבולות בין שתי המעצמות. עלפי ההסכם, תוואי קו הגבול התחיל בראש הנקרה והסתיים, בתחומי ארץ ישראל, בירמוך. התוואי השאיר בארץ-ישראל את הדן אך לא את הבניאס, חלק מרמת-הגולן ויותר ממחצית שטח הכנרת, משפך נחל המשושים עד חוף צמח. המשמעות: לצרפתים/לסורים הייתה גישה למי הכנרת. את הירמוך השאיר ההסכם בידי הצרפתים/הסורים.
קו הגבול של הסכם דצמבר 1920 נקבע ואושר אך לא סומן על מפה כלשהי.
קו הגבול, לפי ההסכם החתום, יצר בשטח בעיות של הפרדת קרקעות מבעליהן, שכנים שמצאו את עצמם מופרדים זה מזה וכדומה. כדי לצמצם את הבעיות שנוצרו עקב "קו גבול נכפה", הוקמה ועדה שאמורה הייתה לעבור לאורך תוואי הגבול, לדון בכל בעיה ובעיה ולמצוא להן פתרון. בראש הוועדה עמדו הקצינים (בדרגת סגן-אלוף) סטיוארט ניוקומב הבריטי ופולה הצרפתי.
לאחר סיור הכנה שערך ניוקומב, עוד לפני פעילות הועדה המשותפת, הוא הציע לשנות את תוואי הגבול, שחצה ברמת הגולן את אדמות האמיר פעור. אחת האפשרויות שהציע הייתה העברת אדמות האמיר ברמת הגולן לסוריה − קו הגבול יעבור במורדות הרמה, סמוך לנהר הירדן אך ממזרח לו, והכנרת כולה תהייה תחת שלטון המנדט הבריטי בא"י. גנרל גוּרוֹ הצרפתי, שמונה להיות הנציב הצרפתי העליון בסוריה-לבנון, הסכים להצעה זו.
ב-21 ביוני 1921 יצאה משלחת משותפת בריטית-צרפתית לסמן את קו הגבול. אנשי המשלחת, בראשות ניוקומב ופולה, הציבו 71 גלי אבנים זמניים (cairns), על פי הצעת ניוקומב שהתקבלה על דעת הגנרל גורו, וסיימו את עבודתם ב-8 ביולי 1921. ב-6 ביולי שלח מנהל מחלקת המדידות ביפו, לֵיי, למזכיר ממשלת המנדט מפות בקנ"מ 1:250,000 ועליהן סימוני הקו על פי הסכם 1920; עלפי הצעת ניוקומב; ועל פי הצעות גנרל גורו, בשינויים מסוימים. ייתכן כי המפה הוכנה כעזר למקבלי ההחלטות בממשלת המנדט.
ב-3 בפברואר 1922 חתמו ניוקומב ופולה על מפות בקנ"מ :50,000, ששורטט בהן קו הגבול בין ארץ-ישראל לסוריה-לבנון. המפות, ששורטטו במיוחד עבור הסכם הגבול ב-22 בינואר 1922, היוו חלק מהסכם כתוב שתואר בו תוואי הגבול. ב-7 במרס 1923 אושר הסכם ניוקומב-פולה על ידי ממשלת הוד מלכותו וממשלת צרפת. 
 

תמונה 1994:
דף השער של ההסכם בין ממשלת בריטניה לממשלת צרפת על קו הגבול בין סוריה ובין ארץ-ישראל, מהים התיכון ועד אלחמה (עפ"י הסכם ניוקומב-פולה מ-3  בפברואר 1922), שנחתם ב-7 במרס 1923.

על מחלקת המדידות של ארץ-ישראל, ועל מקבילתה בשטח המנדט הצרפתי, הוטלה משימת סימון הגבול באמצעות סימונים קבועים (pillars). היה צורך ברשת טריאנגולציה, גם אם מקומית, כדי לאתר את מיקום הצבת הסימונים בשטח. כבר ב-18 במאי 1922 פנה מנהל מחלקת המדידות, לֵיי, לממשלת המנדט בבקשה לבדוק אם הצד הצרפתי לא יתנגד לכך שמודדי מחלקת המדידות הארץ-ישראלית יציבו נקודות בשטח הצרפתי, שתהיינה נחוצות לפרויקט הטריאנגולציה. עוד טען לֵיי, שיהיו יתרונות מעשיים ומדעיים לחיבור בין רשתות הטריאנגולציה של סוריה ושל ארץ-ישראל. בסופו של דבר נמדדה רק נקודה אחת מעבר לגבול לפני קביעת מיקומם של סימוני הגבול הקבועים, בידי המודד ג'ון מנקין. על כך ראו להלן.  
ב-30 באפריל 1923 פנה לֵיי למזכיר ממשלת המנדט בבקשה לקבל את נתוני הטריאנגולציה שנעשתה בידי ניוקומב במסגרת ועדת הגבולות האנגלו-צרפתית. את רשימת הנקודות, תיאוריהן והקואורדינטות שלהן, קיבל בעקבות פנייתו, ממחלקת המדידות הבריטית במצרים ב-12 ביולי 1923. צורפה לה רשימה שכללה את הנתונים הבאים: נקודות טריאנגולציה ראשית שנעשתה בידי מחלקת המדידות המצרית במהלך מלחמת העולם הראשונה; הרחבת הרשת, ברמת דיוק פחותה, פרי מדידות שנעשו ב-1919 בידי ניוקומב ו-ווֹיזי (Voysey); ומדידות שנעשו ב-1921 בידי ניוקומב ווילסון. הנקודות הועלו על גבי מפה בקנ"מ 1:250,000 שנשלחה עם הרשימה. הנתונים שהתקבלו היו לעזר למודדי מחלקת המדידות בעת הצבת 71 הסימונים לאורך הגבול.
עלפי התוכנית המקורית לסימון הגבול, מודדי ארץ ישראל היו אמורים להציב את סימוני הגבול בעלי המספרים הזוגיים ומודדי הצד הסורי-לבנוני את המספרים האי-זוגיים. כדי להציב סימונים שיהיו דומים לאלה שיוקמו בידי הצד הארץ-ישראלי, ביקשו נציג ממשלת לבנון ומנהל המיפוי הלבנוני שרטוט של אבני הסימון. הועבר אליהם שרטוט ובמקביל יצרו אסירי בית הכלא המרכזי בעכו את טבעות האבן והביסוסים ששימשו להקמת סימוני גבול, לפי תבניות שהועברו אליהם, ככל הנראה ממחלקת המדידות.
ב-11 ביוני 1924 פנה לֵיי לסגן המפקח על המדידות, המודד בישוף מחאן יונס, וציווה עליו להתייצב עם מר אטלס, כפי הנראה עוזרו למשימה, בגבול הצפון. הם אמורים היו לאתר את גלי האבנים שהוצבו כסימוני גבול chsh הועדה המשותפת. כפי שהיה נהוג באותם ימים, הביאו איתם המודדים לגבול הצפון אוהלים לצורך הקמת מאהל העבודה, ציוד אישי, ושולחנית עם אלידדה לצורך המדידות. הם גם היו רשאים לקחת אתם עד ארבעה פועלי מדידה. לאחר הבדיקה דיווחו המודדים כי חלק ניכר מגלי האבנים שהקימה הועדה אינם שלמים, חלקם אף קרסו, אולם ברוב המקרים ניתנים היו לשיקום.
עלות הצבת עמודי הגבול הקבועים, חישב לֵיי, הייתה אמורה להיות 250 ליש"ט. כיוון שהוצאה כזו לא תוכננה מראש לתקציב מחלקת המדידות, פנה לֵיי למזכיר הממשלה בבקשה לאשר למחלקת המדידות הקצבה נוספת לצורך ההצבה. ההקצבה לא אושרה, הסימון נדחה לשנת 1925, ולֵיי נדרש לבצע תוכנית חלופית, עלפי הצעתו הוא – לְאַמֵת וּלְתַּעֵד בכתובים את המיקום המדויק של סימוני הגבול. הסתבר כי חלק מגלי האבנים שסימנו זמנית את קו הגבול נעלמו בינתיים. לֵיי נערך לאתר עובדים מתאימים שיתחילו את עבודת התיעוד לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1924. למשימה נבחרו תת-המפקח על המדידות, הבריטי לנפיר (S.H. Lanfear), והמודד ג'ון מנקין, בריטי גם הוא. משימתם הייתה לכלול במערכת הטריאנגולציה של ארץ ישראל מספר רב ככל האפשר של גלי האבנים שסימנו באופן ארעי את קו הגבול, כדי שהמיקום המדויק יהיה ידוע בעתיד גם אם ייעלמו גלי האבנים הזמניים (ה-cairns). במקביל מדדו גם הצרפתים את מיקום גלי האבנים משטח המנדט הצרפתי בסוריה. הוזכר כבר לעיל כי המודד מנקין מדד נקודה אחת מעבר לגבול. הנקודה נמדדה במצפה גדות של היום, מעל בית המכס התחתון, ובתיאום עם הסורים. כשהציע מנקין הקמת נקודה נוספת בשטח סוריה, לשיפור הרשת הראשית, נענה בשלילה (רק בשנת 1928, לאחר סיום סימון נקודות הגבול הצפוני, הוקם הקשר הגיאודטי בין רשתות סוריה וארץ-ישראל, ובחישובי המדידות שנעשו בפאריס נתגלו הפרשים בין הנתונים הנִצְפִּים לנתונים הממוחשבים והיה מקום להזיז ולשפר את התצפיות בארץ, שיפור שנעשה רק אחרי קום המדינה).
לאחר שנעשתה הטריאנגולציה בידי המודדים לנפיר ומנקין, נבחר המודד אליאנאק (T. Alianak ) לקבוע בדיוק רב יותר את מיקום הסימונים הקיימים בגבול לבנון ולתאר אותם. מלאכתו לא הייתה קלה, כיוון שלעתים נגדה את האינטרסים של התושבים המקומיים. תושבי הכפרים מרון א-ראס, עיטרון ומלכיה סירבו להראות לו את מיקום הסימונים הארעיים, ניסו להוליכו שולל ואף לשחדו. במקרים אחרים מצא סתירות במיקום הסימונים בין הדוח שבידו ובין המפה והיה עליו להחליט איזה עזר הוא המדויק יותר. תושבי הכפר באסה (כיום שלומי) התלוננו כי אליאנאק הורה להם להקים גלי אבנים ללא תשלום. לאחר התלונה הוא נצטווה לשכור עובדים ארעיים בעת הצורך ולא להשתמש באמצעי כפייה. 
ב-15 במרס 1925 דיווח אליאנאק כי סיים את משימתו וכל גלי האבנים מראס אל-נקורה (ראש הנקרה) ועד בניאס ממוקמים בשטח. הוא הקים גלי אבנים חדשים במקומות שהיו חסרים בהם גלי האבנים המקוריים ועשה זאת עלפי הדוח שהיה בידיו.
בתום בדיקת מיקום גלי האבנים והצבת חדשים במקום אלה שנעלמו, נערכו מחלקות המדידות של ארץ-ישראל ושל סוריה להציב את הסימונים הקבועים (pillars). חומרי הבנייה וחלקי הסימונים הקבועים (טבעות האבן והעמודים) הובאו מבית הכלא בעכו אל מספר כפרים ליד הגבול (ע'יתה א-שעב ואל באסה בגבול לבנון, משמר הירדן וצמח בגבול סוריה), משם נלקחו אחר-כך לאתרי הסימון והוצבו כסימונים קבועים במקום גלי האבנים. בניגוד לתוכנית המקורית, ובהסכמת הצרפתים, הוחלט כי בגבול לבנון יציבו מודדי ארץ-ישראל את הסימונים 19-1 (מראס אל-נקורה עד ברעם) והצרפתים את הסימונים 38-20 (מברעם עד גבעת קורח ליד מטולה); בגבול סוריה יציבו המודדים הצרפתיים את הסימונים  55-39 (מבניאס עד דרומית לגשר בנות-יעקב) ומודדי א"י את הסימונים 71-56 (דרומית לגשר בנות יעקב עד אזור אל-חמה).
במאי 1925 הגיע המודד הולשטיין לגבול סוריה כדי להציב את הסימונים הקבועים 71-56 ולבדוק את הצבת הסימונים 55-39 בידי הצרפתים. ב-1 ביוני 1925 דיווח כי השלים את הצבת הסימונים וציין כי ב-3 ביוני הוא אמור לבדוק עם המודד הצרפתי את דיוק הצבת הסימונים בגזרת רמת הגולן.
 
 
תמונה 1987:
הצבת סימוני הגבול הקבועים בין המנדט הבריטי בא"י ובין המנדט הצרפתי בסוריה-לבנון: מכתב מהנהלת מחלקת המדידות למודד הולשטיין, מיום 22 באפריל 1925, להתייצב בגבול הצפוני לשם הצבת הסימונים שבאחריות הבריטים (71-56) ובדיקה משותפת עם הנציג הצרפתי של כלל הסימונים ברמת הגולן, לרבות הסימונים שבאחריות הצרפתים (55-39).

תת-המפקח על המדידות, לנפיר, הגיע בסוף אפריל לגבול לבנון כדי להציב את הסימונים הקבועים. ב-11 ביוני דיווח כי השלים את הצבת הסימונים 19-1 וכי הושלמה הצבת הסימונים 38-20 בידי עמיתו הצרפתי. שני הצדדים הסכימו על נכונות מיקום הסימונים החדשים.
 

תמונה 1988: 
הצבת סימוני הגבול הקבועים בין המנדט הבריטי בא"י ובין המנדט הצרפתי בסוריה-לבנון: מכתבו של לנפיר, תת-המפקח על המדידות, מ-11 ביוני 1925, המדווח על השלמת סימוני הגבול 19-1 בגבול הלבנון בידיו וסימוני הגבול 38-20 בידי עמיתו הצרפתי. שני הצדדים הסכימו על נכונות מיקום הסימונים.

ביוני 1925 נערכו סיורים משותפים לקביעת נכונות הצבת סימוני הקבע ואלה סיימו את שלב סימון הגבול בין ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי ובין סוריה ולבנון תחת שלטון המנדט הצרפתי.
 ראוי לציין את מעורבותם הישירה של מנהל מחלקת המדידות, לֵיי, ושל ממלא מקומו בהעדרו, לה-רֵיי (Le (Ray, הן בהפעלה אישית של המודדים, לעתים תוך הוצאתם מעבודתם השוטפת למשימה זו, הן בקשרים עם גורמי הממשל של המנדט הבריטי, לצורכי דיווח ולקיצור תהליכים. הם שמרו גם על קשרי עבודה עם עמיתיהם הצרפתיים בסוריה-לבנון. קשרים אלה אִפְשְרו יתר יעילות בעבודה וחיסכון בזמן ובתקציב, תוך כדי התקדמות העבודה בשטח.
 ב-2 בפברואר 1926 נחתם "הסכם השכנות הטובה" בעקבות עבודתה של ועדה בריטית-צרפתית של נציגי הממשל המקומי. ההסכם אִפְשֵר לתושבי הסְפָר, שנוצר בעקבות קביעת הגבול בין שני שטחי המנדט, להמשיך ולקיים אורח חיים תקין בתנאים החדשים, כמו שימוש במשאבי מים, שדות מרעה, שימוש בדרכים שמעבר לגבול וכד'. בשנת 1934 אושר הסכם הגבול הצפוני במושב ה-98 של חבר הלאומים.
 עד מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה גבול הצפון פתוח ואפילו פרוץ למעבר חופשי. לאחר פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, תוגברה השמירה על הגבול. בשנת 1937 נסלל כביש סמוך לגבול לבנון מראס אל-נקורה עד נבי-יושע. הוקמה מערכת עמדות תצפית ושמירה למרבית אורכו ובשנת 1938 נמתחה גדר-תיל לאורך הגבול, שלא תאמה את תוואי הגבול בשל קשיים טופוגרפיים.
 באוגוסט 1940, לאחר תקרית ממזרח למטולה, נבדקו קטעים מגבול לבנון בידי ועדת בדיקה צרפתית-בריטית, שמצאה טעות בסימון הגבול באזור הכפר סַלִיחָה (כיום אביבים), לרעת ארץ-ישראל. כדי שלא לפגוע בתשתית שהוקמה באזור זה (חלק מבניין משטרת סליחה וקטעים מכביש הצפון והגדר השתייכו פתאום לצד הלבנוני על-פי הבדיקה המחודשת), הוסכם על החלפת שטחים. תמורת אי-העברת שטח זה לידי הצד הצרפתי-לבנוני, נמסר ללבנונים שטח באזור כפר חולה (ליד מנרה), שם חצתה דרך לבנונית את קו הגבול לשטח ארץ-ישראל.
 לא ידוע אם השתתף מודד של מחלקת המדידות בוועדת הבדיקה שלאחר תקרית אוגוסט 1940. לעומת זאת הצטרף מודד ממחלקת המדידות לוועדת בדיקה צרפתית-בריטית אחרת, שיצאה בינואר 1941 לסקר בן שישה ימים לאורך גבול א"י-לבנון. כדי להקל את זיהוי התוואי המדויק של קו הגבול הציעו אנשי הוועדה להציב לאורך הקטע הנסקר (סימונים 19-1) 93 אבני גבול נוספות, מהן 45 שיוצבו בידי הצרפתים ו-48 בידי הבריטים. הצבת הסימונים הייתה אמורה להתבצע בו-זמנית, אך לא נתממשה.
 משיצאו סוריה ולבנון לעצמאות, בשנת 1946, הן דרשו לבדוק מחדש את תוואי קו הגבול עם ארץ-ישראל. דרישה זו לא באה לידי ביצוע עד תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
 
מקורות:
ברוור משה: גבולות ישראל, הוצאת יבנה, 1988.
ביגר גדעון: ארץ רבת גבולות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2001.
גביש דב:  קרקע ומפה, הוצאת יד בן-צבי, 1991.​
מסמכים.