המיפוי בארץ במלחמת העולם הראשונה

כתב דב גביש
(מתוך "מדיתון" 16,  בטאון  המרכז למיפוי ישראל, 1988)​

המפות ששימשו את הבריטים (מפת ניוקומב 1:125,000 של צפון סיני ודרום א"י), ואת התורכים והגרמנים בתחילת הקר בות בזירת א"י וסיני; הכנת מפות ראשונותשל החזית מתצלומי אוויר: מפת עזה – המפה העירונית הראשונה בעולם מתצלומי אוויר; מיפוי א"י ע"י יחידות מיפוי בריטיות  (בקנ"מ 1:20,000 ובעיקר 1:40,000) וגרמניות (בקנ"מ 1:25,000 ו- 1:50,000).

לפני 70 שנה, בספטמבר 1918, בא הקץ לשלטון העות'מאני בארץ והחל העידן של השלטון הבריטי. עם התחלת הפעילות האזרחית, אחרי המלחמה, נזקקו משרדי הממשלה למפות, כמקובל בכל מינהל מסודר. למרבה הפלא, השלטונות התקשו למצוא מפות, ומחלקת המדידות, שרק קמה אז, עדיין לא הייתה מסוגלת לספק מפות משל עצמה. התמיהה היא רבה, מפני שבמלחמת העולם הראשונה נערכה בארץ עבודת מיפוי אינטנסיבית, שמשום-מה נקטעה ולא היה לה המשך לאחר המלחמה. אם נתעלם מהשאלה מדוע לא השתמשו במפות המלחמה, מעניין לברר מה בכלל נעשה בתקופת המלחמה מבחינה כרטוגרפית.

מלחמת העולם הראשונה הפגישה בארץ שני כוחות מערביים בעלי ידע ומורשת כרטוגרפית, את הבריטים ואת הגרמנים. לשני הכוחות היריבים היה עניין כרטוגרפי בארץ-ישראל עוד לפני המלחמה, וכשזו פרצה עמדה לרשותם תשתית כרטוגרפית די טובה. לרשות שני הכוחות עמדו מפות הקרן הבריטית לחקירת ארץ-ישראל מסוף המאה הי"ט, שכיסו את הארץ "מבאר-שבע עד דן". אך שני הכוחות ידעו שההתנגשות הצפויה ביניהם תהיה בסביבת המוקד האסטרטגי, באזור תעלת סואץ. לפיכך הקדים המודיעין הבריטי לערוך מיפוי של צפון סיני ודרום ארץ ישראל בין השנים 1914-1909, וערב המלחמה הוציא לאור מפה בקנה-מידה 1:125,000, הידועה והמוכרת לנו בשמו של קצין המודיעין, שהיה אחראי להכנתה, הוא קולונל ניוקומב. כאשר קרס פון-קרסנשטיין יצא בראש המחנה הטורקי-גרמני להילחם על תעלת סואץ בינואר 1915, עמדה לרשותו המפה של הכרטוגרף הַנְס פישר משנת 1909, שהוכנה עבור הקרן הגרמנית לחקירת ארץ-ישראל על יסוד מפות קודמות, ביניהן מפתו של המזרחן והרופא הצ'כי מוסיל (1902). כאשר התברר לגרמנים שהמפות אינן טובות ואינן עונות על דרישותיהם, ומפתו של ניוקומב טרם נפלה לידיהם, הוטל על המאיור הגרמני פון-ראמזיי, ב- 1915, להכין מפה של דרום הארץ וצפון סיני בקנה-מידה 1:250,000.

מסעי הקרב הראשונים הבהירו לכל שהמפות הכלליות הללו, בקנה-מידה בינוני, אינן עונות על הצרכים הטקטיים ואי-אפשר לנהל בעזרתן את הפעילות הצבאית. לכוחות היו דרושות מפות מאוד מפורטות, בקנה-מידה גדול, המראות כל עץ, בור-מים, נאת-מדבר וכל עצם שיסייע להתמצא בשטח. כדי להתגבר על הבעיה החלו הבריטים להשתמש בתצלומי-אוויר במקום במפות. בד בבד החלו לפתח ב- 1915 שיטות חדשות למיפוי מפורט מתצלומי-אוויר. לקראת כיבוש הארץ, הם הבינו שתעמוד בפניהם חזית שונה מאשר בסיני, של קווי-הגנה הנשענים  על ערי מפתח. לפיכך הם הקדימו וצילמו את ערי הארץ ומיפו כמה מהן על יסוד תצלומי-האוויר, עוד לפני שהגיעו אליהן. עזה מופתה ב- 25 בינואר 1917, באר-שבע ורמלה במארס 1917. היו אלה כנראה מפות הערים הראשונות בעולם שמופו מתצלומי-אויר.

עם התחלת ההתקדמות הבריטית (והנסיגה הטורקית) מצפון סיני אל ארץ -ישראל באוגוסט 1916, הצטרפה יחידת מודדים אל הכוח הבריטי. היחידה הייתה מבוססת על צוות מקצועי של מחלקת המדידות המצרית. ב- 17 במארס 1917, חודשיים וחצי לאחר כניסתם של הבריטים לארץ, הוקמה רשמית פלוגת המודדים מס' 7  (  7th FIELD SURVEY COMPANY, ROYAL ENGINEERS), שהייתה למעשה הרחבה משמעותית של יחידת המדידות המקורית. הפלוגה הכינה באותו השלב סידרה של מפות מערכה בקנה-מידה 1:10,000 ו- 1:20,000 של המרחב בין באר-שבע לעזה. לסידרה הזאת לא היה המשך, מפני שהכבידה מאוד על התקדמות עבודת המיפוי.

היבול הכרטוגרפי הבריטי במלחמת העולם הראשונה מסתכם בארבעה מערכי מיפוי עיקריים, כולם בעזרת תצלומי אוויר:

א. עדכון מפות ה- PEF, הקרן לחקירת ארץ ישראל.

ב. הכנת סדרה חדשה של מפות-מערכה טופוגרפיות עם קווי-גובה בקנה-מידה 1:40,000, על יסוד מדידה  של רשת נקודות טריאנגולציה.

ג. הכנה יום-יומית של מפות חזית טקטיות של השינויים המיידיים שהתחוללו בשטח, כפי שניצפו מהקרקע ומתצלומי-אוויר.

ד. מפות ופסיפסי תצלומים עבור יחידות הארטילריה.

הגרמנים אחרו מאוד להבין את החשיבות שיש ליחידת מיפוי, הצמודה למהלך הקרבות בארץ, למרות שבאירופה הפעילו יחידות כאלה. רק באוקטובר 1917 הם הקימו את פלוגת המודדים הפרוסית מס' 27 (VERMESSUNGS-ABTEILUNG 27). היחידה הגיעה ארצה בסוף השנה והחלה לעבוד באופן ממשי רק כשתייצבה החזית בקו העוג'ות, בין הירקון ליריחו. הגרמנים החלו למפות את השטח בקנה מידה 1:25,000, אולם בלחץ הנסיבות עברו למיפוי 1:50,000, על יסוד מדידות ועל סמך מפות קיימות, כגון מפות הקרן הבריטית ומפותיו של גוטליב שומאכר, המהנדס הגרמני מחיפה. גם הגרמנים אימצו בשלב זה את המיפוי ועדכון הפרטים בעזרת תצלומי-אוויר, שסיפקו להם הטייסות הגרמניות שפעלו בארץ.

הבריטים והגרמנים קטעו את עבודות המיפוי שלהם ב- 19 בספטמבר 1918, ביום שבו פרץ הקרב האחרון, שהביא לסילוקם של הטורקים מהארץ.  הבריטים השלימו 26 גיליונות בקנה-מידה 1:40,000 שכיסו את השטח עד לקו המרוחק כחמישים ק"מ מעבר לקו החזית, הוא קו העוג'ות. מעבר לקו הזה הם הסתפקו במפות הקרן הבריטית. הגרמנים הספקיו לערוך 39 גיליונות של מפות במרכז הארץ בקנה-מידה 1:50,000 ועוד שבעה גיליונות בקנה-מידה 1:25,000 של קו ההגנה בין הירקון להרי ירושלים.

המיפוי הבריטי האווירי בארץ זכה לתהודה והערכה לאחר המלחמה, אפילו שמיפוי דומה נערך גם בזירות הקרב האחרות ובעיקר, כמובן, במערב אירופה. העבודה בארץ ישראל עלתה על כולן, מפני שנעשתה בשיטות שפותחו והותאמו באופן עצמאי בארץ, מפני שהקדימה את מהלכי הקרבות ומפני שלא התבססה על מפות מפורטות קודמות, כגון מפות קדסטר של חלקות קרקע, כי כ אלה לא היו בזירה הארץ-ישראלית. אף על פי כן לא נוצל היבול העשיר של מפות המלחמה עם סיומה. בארץ היה משום-מה מחסור במפות לצרכים מנהליים, אותו ניסו למלא על-ידי הדפסה חוזרת של מפות הקרן הבריטית, עד שמחלקת המדידות של ממשלת ארץ ישראל החלה להפיק מפות משלה.​