התפתחות הכרטוגרפיה והמחקר הכרטוגרפי בישראל

​פרופ' נפתלי קדמון. המעבר מן המיפוי המנדטורי – בשיטות עבודה ובחידושים במיפוי; המיפוי הנושאי הלאומי (אטלס ישראל); מיפוי מוסדי נושאי (גיאולוגי, ימי, סינופטי וכד'); מיפוי מסחרי (על-ידי חברות פרטיות); מחקר אקדמי כרטוגרפי; הוראת הכרטוגרפיה וספרות מקצועית עברית; היטלים ורשתות; תחילת המחשוב והחישה מרחוק; מערכות מידע גיאוגרפיות; הטיפול בשמות גיאוגרפיים; האגודה הכרטוגרפית הישראלית והקשר עם גופים בין-לאומיים.

המפה הגיאוגרפית היא אחד המוצרים הקדומים ביותר של המין האנושי. בצורתה המקורית, כציור בן-חלוף בחול שאדם נעזר בו בהדרכת חברו בנושאי מיקום, כיוונים ומרחקים, היא קדמה ללא ספק לכתב. הכרטוגרפיה, תורת המיפוי, החלה להתפתח במקביל באירופה ובמזרח הרחוק לפני אלפיים שנה ויותר. התפתחותה במערב – שבמסגרת מורשתו הכרטוגרפית אנו מוצאים עצמנו – לא התנהלה בקו רציף לאורך ציר הזמן אלא במעין קפיצות-מדרגה: המעבר מן ההתייחסות לארץ כמישורית אל משטח כדורי, התיאור המישורי של משטח כדורי זה, העתקת כיוון המבט מן האופקי לאנכי, הנהגת הסימול הגראפי, המצאת הדפוס, המחשוב, ועוד. בין קפיצות-מדרגה גדולות אלה אפשר להבחין גם בקפיצות קטנות יותר; בקצתן ובמבחר מוסדות, פעולות וחידושים נעסוק ברשימה זו.

המעבר מן המיפוי המנדטורי 
עם הקמתה בשנת 1948 ירשה מדינת ישראל משלטונות המנדט הבריטי מערכת מפתית מבוססת. ה- Survey of Palestine הפך ל'מחלקת המדידות הממשלתית' במשרד העבודה, ובאנגלית Survey of Israel. למנהלו הראשון נתמנה יוסף אֶלסטֶר. סגנו היה אשר סולל, ששימש בתפקיד כפול: סגן מנהל המיפוי האזרחי ומפקד יחידת המיפוי הצבאי – אחרי שמפקדה של זו, פנחס יואלי, מייסד 'שירות מפות וצילומים' של צה"ל (שמו"ץ), נסע לשווייץ ללימודי דיפלומה בכרטוגרפיה.
 
שיטות הייצור בימי ראשית המיפוי הישראלי התבססו על שרטוט בעט ובטוש על גבי נייר ואטמן (נייר עבה ויציב, מיוחד לשרטוטים גדולים). הכתב, כגון השמות הגיאוגרפיים, הודפס על פיסות נייר שהודבקו במקומן, לפני שגיליון השרטוט – אחד עבור כל צבע דפוס – צולם לצורך הכנת לוחות הדפסה. כיוון שנייר הוא חומר בלתי יציב המושפע מאוד משינויי לחות וטמפרטורה, אשר גורמים לאי-התאמות בהדפסת הצבעים השונים, עברה מחלקת המדידות באמצע שנות החמישים לשיטה חדשה לחלוטין שפותחה בשווייץ: חריטת הקווים בתוך שכבה אטומה לאור על גבי לוח זכוכית. לימים הוחלפה הזכוכית הכבדה והשבירה בגיליונות של חומר סינתטי, ושיטה זו משמשת עד היום בהיקף נרחב [1]. הכתב, כגון השמות הגיאוגרפיים, צולם על גבי סרט דביק שקוף שהוצמד למקומו. כבר בשלב מוקדם הונהג במחלקת המדידות דפוס אופסט בגלילים המשמש בו עד היום, אם כי היום במכונות המדפיסות עד ארבעה צבעים בעת ובעונה אחת. 
 
בין הפעולות הראשונות – בגלל צרכיו של צה"ל – הייתה הרחבתה של סדרת המפות הטופוגרפיות בקנה-מידה 1:100,000 דרומה עד אילת (בתקופת המנדט מופתה הארץ בקנה-מידה זה ממטולה עד באר-שבע בלבד). הסדרה הורחבה מ-16 גיליונות ל-24 ומאוחר יותר ל-26 גיליונות, שצומצמו פיסית ל-22. תוך כדי כך תורגמו המפות מאנגלית לעברית.  פעולת תרגום דומה נעשתה לגבי סדרת 1:20,000. 
בשנות החמישים החלה עריכתה של הסדרה הטופוגרפית הידועה בקנ"מ 1:50,000 (שהשפעת גומלין חזקה הייתה בינה ובין מערכות ישראל),  ובמקביל – סדרה טופוקדסטרית בקנ"מ 1:10,000. שתי סדרות אלה (השנייה בוצעה רק בחלקה) נערכו לראשונה באמצעות פוטוגרמטריה. הייתה זאת קפיצת מדרגה חשובה בארצנו: המעבר ממדידות שדה בעזרת תיאודוליט ומאזנת על בסיס טריאנגולציה (שבוצעה לראשונה על ידי מחלקת המדידות המנדטורית) למדידות מתצלומי-אוויר, ענף אשר פותח בארצנו במיוחד בידי זלמן ליף ומשה ארז. עם הכנסתם לשימוש של מכשירים אלקטרו-אופטיים למדידת מרחקים, בשנות השבעים דחקה והלכה שיטת הטרילאטרציה  הטריאנגולציה.
 
המיפוי הנושאי הלאומי ו'אטלס ישראל'
 עד אמצע שנות החמישים לא עסקה כמעט מחלקת המדידות אלא במיפוי טופוגרפי, קדסטרי וגיאוגרפי בקנה-מידה קטן. דוד עמירן, מייסד המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים וראשה, ומרדכי גלעד, מנהל השירות המטאורולוגי במשרד התחבורה, הגו את רעיון הפקתו של אטלס לאומי גדול כדוגמת האטלסים של פינלנד ובלגיה ומעטים אחרים[2]. כותב שורות אלה "גויס" ככרטוגרף למשימה זאת בשנת 1954 ופיקח על הפעלת המיפוי הנושאי או המיוחד, שתפקידו להציג במפות כל נושא שאינו טופוגרפי גרידא, באמצעות סימול כרטוגרפי מעבר לזה הנהוג במיפוי הטופוגרפי. בכך הפך המיפוי הנושאי לאחת המשימות המרכזיות של מחלקת המדידות. מהדורתו הראשונה של "'אטלס ישראל' הגדול, על 720 מפותיו הנושאיות ב-101 גיליונות כפולים, ראתה אור, בשיתוף עם 'מוסד ביאליק", בשנים 1956-1964. אחת לחצי שנה או שנה סופק למנויים קונטרס אחד של מפות, שבצדן האחורי דברי הסבר מפורטים. מהדורה אנגלית נתפרסמה בשנת 1970, ומהדורה דו-לשונית − בשנת 1985. זו גרמה לשערורייה זוטא כאשר שר הבינוי דאז, דוד לוי, התערב פוליטית בעריכת תוכנו של האטלס. 
מהדורה בפורמאט קטן בשם "אטלס ישראל החדש" יצאה לאור בשנת 1995 בעריכת מערכת בראשותו של אריה שחר מן האוניברסיטה העברית. מנהל מדור הכרטוגרפיה של מחלקת המדידות היה מרקו עיני, אשר "הושאל" בשנות העשרים על ידי מחלקת המדידות של מצרים לזו של ארץ-ישראל המנדטורית. כאשר פרש עיני לגמלאות בשנת 1964 ירש כותב שורות אלה את תפקיד הכרטוגרף הראשי של רשות המיפוי הממלכתית. בשנת 1965 הנהיג לראשונה סדרה בשם "כתבים כרטוגרפיים" – מאמרים מקצועיים בתחומים השונים של הכרטוגרפיה (תכנון וביצוע, מינוח, כוח אדם ועוד). כעבור זמן ראו אור גם מאמרים מספר בסדרה מקבילה, "כתבים גיאודטיים", בעריכת רון אדלר, אשר ירש את תפקיד מנהל רשות המיפוי הממלכתית מיוסף אלסטר שפרש לגמלאות.
 
מיפוי נושאי מוסדי 
מיפוי נושאי נרחב מבוצע במכון הגיאולוגי בירושלים. כאן נערכו מפות סטרטיגרפיות ואחרות בקנה-מידה קטן של ישראל וסיני, ובשנות השמונים החלו תמונות לוויין (ר' להלן) לשמש רקע למפות אלה. במקביל נערכו מפות גיאולוגיות רבות בקנ"מ 1:50,000, שנתבססו על המפות הטופוגרפיות של אגף המדידות בקנה מידה זה.
 
ג'ון הול, אוקיאנוגרף וגיאולוג במכון הגיאולוגי, פיתח שיטות למיפוי ימי, ובמיוחד של הטופוגרפיה של קרקעית הים, באמצעות מד-עומק הדי (echosounder), הן של הימות בישראל, ובעיקר ים המלח, הן של הים התיכון. מפות אלה החליפו את המפות הישנות שנעשו באמצעות חבל מדידה, בחלקן בידי משרד הימייה הבריטי עוד במאה ה-19, ובתקופת המנדט, בין היתר בידי נפתלי רוזנאו (רוזנן). עבודותיו של ג'ון הול זכו להכרה וליישום על ידי גופים בין-לאומיים כגון הארגון ההידרוגרפי הבין-לאומי. היום מבוצע מיפוי ימי ספרתי בקרבת החופים (כגון מיפוי מָרינות) גם על ידי המרכז למיפוי ישראל.
 
השירות המטאורולוגי במשרד התחבורה, שבעבר שורטטו מפותיו הסינופטיות (אחת לכל מספר שעות) ביד, בטוש שחור ואדום, ועל גבי נייר, מחשב את שיטותיו. היום משורטטות המפות – ונערכות התחזיות – בצורה ממוחשבת היישר מקליטה אלחוטית אוטומטית של תצפיות מזג אוויר מארצות רבות.
 
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פיתחה משנות השבעים, ביוזמתו של רוברטו בקי, מחשוב לא רק לצורך עיבוד נתוני מִפקדי האוכלוסין אלא גם לשם הצגת התוצאות במפות נושאיות. שיטותיו של רוברטו בקי יושמו גם במוסדות הסטטיסטיים הפדרליים של ארצות הברית.
 
במהלך עשרים השנים האחרונות נערך מיפוי של נושאי טבע בידי הוועדה הציבורית לסימון שבילים, אשר הוליד את הסִדרה "מפות טיולים וסימון שבילים" בקנ"מ 1:50,000 שבעריכת אורי דביר.
 
מיפוי מסחרי 
בינתיים התפתח גם מיפוי במסגרת פרטית-מסחרית, ובתחום זה יש להזכיר את הוצאת פרידלנדר בחיפה אשר ערכה בעיקר מפות של אחדות מערי ישראל, אבל במיוחד את בית ההוצאה "כרטא" בירושלים, בהנהלת עמנואל האוזמן (ומאוחר יותר – גם בנו שי). "כרטא" התמחתה תחילה במפות דרכים ובאטלסים של כבישי ישראל. למטרה זאת יישמה "כרטא" לראשונה בארצנו כרטוגרמות טופולוגיות והפניית מפות שלא לצפון. תוך זמן קצר הרחיבה החברה את פעילותה, והחלה לערוך אטלסים נושאיים, בעיקר היסטוריים, הן עבור השוק הישראלי והן עבור השוק העולמי. ברבות השנים הצטרפו לפלח זה של העשייה הכרטוגרפית חברות פרטיות נוספות, שהבולטת בהן היא הוצאת "מפה". מספר חברות מסחריות עוסקות היום בעריכתן ובהוצאתן לאור של מפות מיוחדות לתיירים. בניגוד למיפוי המסורתי במבט-על, נערכות מפות אלה בחלקן במבט אלכסוני, או תוך שילוב של ציורים איקוניים. אבי דגני פיתח, במסגרת מכון "גיאוקרטוגרפיה", מיפוי ממוחשב לצורך ניתוח סטטיסטי.
 
מיגזר חשוב במיפוי המסחרי מהווים האטלסים העולמיים הכלליים. יצחק שטנר ערך בסוף שנות הארבעים אטלס עולמי עברי שהודפס אומנם על ידי חברת פיליפס באנגליה. אבל בראש המוציאים לאור של אטלסים יש לציין את חברת אורנשטיין-יבנה, אשר הדפיסה מהדורות רבות של אטלסים בעריכתו של משה ברוור, שהתבססו על חומר גרפי אוסטרי אך בתוספת מפות נושאיות רבות ונתונים אחרים על ישראל. אטלס עולמי בעריכת יהודה קרמון יצא לאור על ידי מערכת העיתון "ידיעות אחרונות", גם הוא מבוסס על חומר זר. בית ההוצאה "כרטא" הדפיס אטלס מבוסס על חומר גרמני, אף הוא בתוספת מפות ונתונים ישראליים, בעריכת אריה שחר.
 
מחקר אקדמי
באמצע שנות השישים נסעו אחדים מעובדי מדור הפוטוגרמטריה (ומאוחר יותר – גם מדור הכרטוגרפיה) של מחלקת המדידות לשנת לימודים ב- ITC, המכון הבינלאומי להוראת צילומי אוויר וחישה-מרחוק בהולנד, וחלקם שבו לעבודה במחלקת המדידות. בשנים 1966-67 נערך המחקר הכרטוגרפי הפורמאלי הראשון במסגרת מחלקת המדידות, כאשר נפתלי קדמון נסע לסקוטלנד ללימודי התואר השני (M.Sc.) באוניברסיטת גלזגו; התוצאה הייתה "מפת תיור וטיול" של ישראל בקנה-מידה 1:250,000 ובה חידושים כרטוגרפיים רבים [3]. מפה זו הפכה ברבות השנים לרב-מכר של רשות המיפוי הממלכתית והודפסה – במהדורות רבות – ביותר עותקים מכל מפה אחרת של מפ"י. מספר שנים לאחר מכן גם נערך הדוקטוראט הראשון בישראל במקצוע הכרטוגרפיה, כאשר קדמון ערך במסגרת אוניברסיטת ויילס בבריטניה מחקר ראשוני ביישום מיחשוב בעריכת מפות נושאיות. מאוחר יותר ביצעו גם עובדים אחרים בכרטוגרפיה ובתחומים משיקים (פוטוגרמטריה, גיאודזיה ומיחשוב), וכמובן סטודנטים אחרים, עבודות מאסטר ודוקטור בחו"ל וכן בישראל, ובמיוחד בטכניון בחיפה.
 
הוראה, וסִפרות מקצועית עברית
בטכניון גם החלה בשנות החמישים הוראת הכרטוגרפיה בהדרכת פנחס יואלי, אם כי למטרות מיפוי טופוגרפי וקדסטרי, במסגרת לימודי הגיאודזיה. גם בבית הספר למדידות בחולון (שעבר בשנות השבעים אל אוניברסיטת תל-אביב עד שבוטל) שולה הכרטוגרפיה כמקצוע הוראה. מערכת הוראה מקיפה בתחומים כרטוגרפיים שונים הונהגה במסגרת החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב עם שובו של קדמון מלימודי הדוקטורט, לפי הזמנתו של משה ברוור, ראש החוג ומייסדו וראש עורכי האטלסים בישראל. מאוחר יותר הצטרפו לסגל החוג כמרצים לכרטוגרפיה אבי דגני ופנחס יואלי. האוניברסיטה העברית בירושלים הרחיבה אף היא את לימודי הכרטוגרפיה, ביוזמתו של אריה שחר, ואחריה אוניברסיטאות אחרות – חיפה, בר-אילן ובן-גוריון. בכל המוסדות האקדמיים הללו נלמדים נושאי המיפוי במסגרת המחלקות או החוגים לגיאוגרפיה, ובטכניון – בתחום לימודי הגיאודזיה.
 
פנחס יואלי פירסם, במסגרת לימודי הגיאודזיה בטכניון ובאוניברסיטת תל-אביב, שתי חוברות, האחת בנושאי היטלי מפות [4] והשנייה בתחום התיאור הגראפי של פני הארץ [5]. נפתלי קדמון ערך בשנים 1965 עד 1985 את הסידרה "כתבים גיאודטיים" שהוזכרה לעיל, ובמסגרתה 12 חוברות שבהן כתבו עובדים שונים במדור/מחלקת הכרטוגרפיה עבודות מקצועיות בתחומי פעילותם [6]. רון אדלר ערך 5 חוברות בסידרה "כתבים גיאודטיים", שעסקו בהיטלי מפות [7]. אולם הספר העברי המקיף הראשון בכרטוגרפיה, בכריכה קשה, היה "מפות ומיפוי" בעריכת נ. קדמון וא. שמואלי, אשר הוצא לאור על ידי בית ההוצאה "כתר" בשנת 1982 (8). קבצים שנתיים מסכמים בשם "כרטוגרפיה בישראל" ראו אור במסגרת הסדרה "כתבים כרטוגרפיים" שהוזכרה לעיל.
 
מלבד הפריטים הנ"ל ראו אור מאמרים רבים במסגרת פרסומים שונים.
 
היטלים ורשתות
המיפוי הארץ-ישראלי, וכן המיפוי הישראלי שהיה המשכו, היה מבוסס על היטל גלילי רוחבי בשם קאסיני-זולדנר. על היטל זה התבססה "רשת ישראל" המישורית ששימשה לצורכי הגדרת מיקום טופוגרפי. עם התרחבות המיפוי מערבה והתפרסותו על סיני התברר שהעיוותים של זווית ומרחק בקצה מערב גדולים מדי, ועל כן הונהג במפות מסוימות היטל UTM (היטל מרקאטור רוחבי בינלאומי), גלילי רוחבי אף הוא, ברצועה מס' 36, ועליו בנויה רשת UTM המישורית. אבל בהיטל זה העיוותים במזרחה של ישראל גדולים למדי. לפיכך חישב והנהיג רון אדלר, מנהלה השני של מחלקת המדידות אשר נקראה עתה אגף המדידות, היטל חדש, גם הוא גלילי רוחבי, ועליו "רשת ישראל החדשה", שצירה המרכזי מוזז ב- 50 ק"מ מערבה מ"רשת ישראל" הישנה. בניגוד לרשת ישראל הישנה, אין ברשת החדשה אפשרות של החלפה-בטעות של קואורדינטות הרוחב והאורך.
 
היטל "מהפכני" חדש (לפתרון בעיה שאחד הגיאוגרפים הבריטיים הנודעים, פיטר האגֶט, טען שאין לה פתרון אפשרי) פותח על ידי אליעז שלומי מאגף המדידות במסגרת עבודת מאסטר באוניברסיטת תל-אביב בהדרכת נפתלי קדמון [9]. ההיטל, המכונה רב-מוקדי (polyfocal projection), הומצא בעיקר לצורך מיפוי סטטיסטי מתקדם, וזיכה את שני הוגיו-יוצריו במדליות ובפרס כספי מטעם האגודה הבריטית לכרטוגרפיה על סמך מאמרם בכתב העת הבריטי המרכזי לכרטוגרפיה [10].
  
תחילת המיחשוב והחישה-מרחוק 
בתחילת שנות השבעים הותקן במרכז למיפוי ישראל המחשב הראשון – mainframe מסוג 1130 IBM אשר הופעל בעזרת כרטיסי ניקוב (כרטיס גדול בעל 80 טורים ו- 10 שורות עבור כל פקודה או נתון בודד) בקבצי batch וללא פעולה אינטראקטיבית. העבודות הראשונות התבצעו רק בנושאים נקודתיים, תוך שרטוט קווים ישרים בלבד, וכך נערכו מפות ממוחשבות של גושי רישום וחלקות אשר כללו גם חישוב אוטומטי של שטחי יחידות הקניין הקרקעי. גם למיפוי מתצלומי אויר חדר המיחשוב; הקואורדינטות של הנקודות שנקלטו בתווין הפוטוגרמטרי נרשמו בצורה ספרתית על מדיום ממוחשב. כבר לקראת סוף שנות השבעים נערכו מפותצלום. באלה משמש כרקע אורתופוטו, תצלום אווירי "מיושר", כאילו במבט-על אנכי, בניגוד לפסיפס של תצלומי אוויר בעלי פרספקטיבה מרכזית ועיוותים בשוליו של כל תצלום.
 
בשנות השבעים גברה המגמה לשילוח לוויני מיפוי לחלל. הניסיון הראשון בארצנו ליישם תמונות לווין במיפוי נעשה על ידי הנרי אליקים, והתבסס על הדמיות מערכת ERTS האמריקנית (Earth Resourced Technology Satellite). כך נולדה מפת הלווין הראשונה של ישראל, שעליה התבססו מאוחר יותר מפות גיאולוגיות, כנזכר לעיל. מנהלו השלישי של מה שהפך למרכז למיפוי ישראל, ציון שתרוג, יזם את ההתקשרות עם מוסדות SPOT-Image בצרפת, אשר התמחו גם הם, כמו האמריקנים, במיפוי בעזרת לווינים.
 
ג'ון הוֹל מן המכון הגיאולוגי הפיק תמונות לווין של ישראל ושכנותיה בקנה מידה גדול ובצבעים טבעיים. הול גם יצר דגם-שטח סיפרתי (DTM) בעזרת המפות הטופוגרפיות בקנ"מ 1:50,000 של המרכז למיפוי ישראל ברזולוציה של 1 מ"מ (50 מ' על הקרקע), ובעזרתו ערך מפות-תבליט ותמונות-נוף פרספקטיביות ספרתיות.
 
מערכות מידע גיאוגרפיות
בסוף שנות השבעים חדר מושג חדש ללשון המקצועית: מערכות מידע גיאוגרפיות (ממ"ג, .S.I.G). אלה הן מערכות ממוחשבות רב-תכליתיות המאגדות מידע מכל סוג ובלבד שיהיה מבוסס על הגדרה כמותית של המיקום הגיאוגרפי. כאן משמשות קואורדינטות גיאוגרפיות או טופוגרפיות לא רק להגדרת מיקומו של כל פרט ופרט אלא גם לקישור מהותי וכמותי בין כל הפרטים. כל ממ"ג מורכב, בצד התוכנה, ממאגרי נתונים בנושאים שונים. מערכות מידע נרחבות בנושאים מוגדרים הוקמו על ידי רשויות שונות ובראשן עיריית תל-אביב-יפו, על ידי גורמים ארציים-מקצועיים שונים כגון חברת החשמל, וכן בידי חברות פרטיות כדוגמת "כרטא" ו"מפה". ממ"ג לאומי מכיל את כל הפרטים, העצמים והתופעות הרלוונטיים במדינה, כלומר אלה הקשורים במקום גיאוגרפי מוגדר. המרכז למיפוי ישראל החל בשלב מוקדם ביותר להתארגן לקראת הקמתה של מערכת מידע גיאוגרפי מקיפה. מנהלו הרביעי של המרכז למיפוי ישראל, אביאל רון, פעל במשך שנים לביסוסו של הממ"ג ולהפיכתו למערכת הלאומית המרכזית. אחת מפעולותיה של המערכת היא המיפוי הטופוגרפי ומוצרה המובהק ביותר היא המפה, אף שהממ"ג מפיק גם תוצרים אחרים כגון סטטיסטיקות, דיאגרמות, לוחות ואף טכסטים. המפות הטופוגרפיות החדשות של ישראל, בקנה-מידה 1:25,000, וכן מפות ערים בקנה-מידה גדול יותר, מבוססות בשלמות על הממ"ג של מפ"י. 
התפתחות שהחלה בסוף המאה היא הקדסטר התלת-ממדי, שחשיבותו גדלה בעיקר עם גידול היקף הטיפול במרחבים תת-קרקעיים. אביאל רון גם יזם את הקמתו של ארכיון לאומי מרכזי למפות ישראל ולתצלומי אוויר.
 
שמות גיאוגרפיים
ועדת השמות הממשלתית במשרד ראש הממשלה, שבראשה עומד אברהם בירן, הוקמה בשנת 1951. כבר מתחילה היה המיפוי הישראלי, באמצעות מחלקת המדידות הממשלתית דאז (והמרכז למיפוי ישראל היום) הגוף המבצע הראשון של החלטות ועדת השמות, שלהן יש תוקף חוקי. כל השמות שנקבעו על ידי הועדה הוכנסו למפות הטופוגרפיות של ישראל. כרטסת השמות שנערכה בידי משה תלמי במחלקת המדידות הייתה עד לפני זמן לא רב המאגר המסודר המקיף ביותר של שמות אלה. לאחר מיחשובה של כרטסת השמות הפך הקובץ RESH שנערך על ידי קדמון לבסיס ראשוני לכל השמות בממ"ג והמוכנסים למפות – יישובים, אתרי עתיקות, הרים, נחלים, שמורות טבע וגנים לאומיים, ועוד. בצורת hard copy יצא קובץ RESH לאור כספר תחת השם "טופונומסטיקון – ספר השמות הגיאוגרפיים בישראל" [11].
 
נושא בעל חשיבות רבה בארצנו הוא התעתיק של שמות המקומות מצורתם העברית לכתב לטיני. מאז שנת 1957 משמשים לשם כך כללי תעתיק שנקבעו על ידי האקדמיה ללשון העברית. במהלך השנים הובעו על ידי הציבור השגות לגבי אחדים מכללים אלה, ומנהלו הקודם של המרכז למיפוי ישראל, אביאל רון, כינס בשנת 1997 ועדה ציבורית שהוטל עליה להציע שיפורים בכללי ההעברה של השמות מעברית לכתב לטיני, במטרה להקל על הציבורים שאינם קוראים עברית – מקומיים ותיירים זרים – להתמצא בדרכי הארץ ובמפות. ועדה נוספת הוקמה לטיפול בהאחדה של התעתיק מעברית לכתב ערבי. בעוד שהאקדמיה ללשון העברית דחתה את ההצעות לשיפור התעתיק מעברית לכתב לטיני, אכן יושם התעתיק המתוקן לערבית בשילוט של מע"צ בדרכים – דֶה פַקְטוֹ, אם כי לא דֶה יוּרֶה.
 
האגודה הכרטוגרפית הישראלית והקשר עם גופים בינלאומיים 
אגודה מקצועית זו הוקמה בשנת 1978. היא מייצגת את הפעילות בתחום הנדון בישראל, וכן את מדינת ישראל – באיגוד הכרטוגרפי הבינלאומי, .A.C.I, שבו היא פעילה במסגרת אחדות מהוועדות הבינלאומיות. כנשיאיה שימשו יואלי, אדלר, קדמון ופלד. אמציה פלד משמש יו"ר של אחת הוועדות המקצועיות של .A.C.I, ותמר סופר חברה בוועדת האטלסים של גוף זה. קדמון, אשר שימש במשך שנים רבות חבר ועדת ההוראה וההכשרה של .A.C.I, גם מייצג את ישראל מאז 1977 באו"ם בוועידות הבינלאומיות לשמות גיאוגרפיים כחבר "קבוצת מומחי האו"ם לשמות גיאוגרפיים" (UNGEGN). במסגרת אחרונה זו השיגה ישראל מעמד של חטיבה גיאוגרפית-לשונית עצמאית בצד יתר 21 החטיבות בעולם. קדמון גם משמש יו"ר הוועדה לטרמינולוגיה ועורך המילון השֵש-לשוני של האו"ם לטרמינולוגיה טופונימית [12]. ישראל והלשון העברית מופיעות היום בכל פרסומי ההדרכה הבינלאומיים העוסקים בטופונימיה, תורת השמות הגיאוגרפיים.
 
לסיכום:
ניתן לאמר שחמישים שנות כרטוגרפיה בישראל מסתכמות בשאיפה להתאמת תכנים ושיטות לרמות הבינלאומיות העדכניות והגבוהות ביותר.
 
הערות, ורשימת הפרסומים הנזכרים בכתבה
 
[1]     ראו גם בכתבה "כך אני זוכר את מדור הכרטוגרפיה" מאת נ. קדמון, וכן את החוברת "לידיתה של מפה", כתבים כרטוגרפיים מס' 10, אגף המדידות, 1984.
 
[2]     ראו גם בכתבה "אטלס ישראל – כרטיס הביקור של מחלקת המדידות ואגף המדידות" מאת נ. קדמון. 
 
[3]     .1967 Kadmon, N., "A touring map of Israel". M.Sc. thesis, University of Glasgow,
 
[4]     יואלי, פנחס, "היטלי מפות". הטכניון, חיפה, 1964. 
 
[5]     יואלי, פנחס, "תיאור פני הארץ על מפות" אוניברסיטת תל-אביב, 1972. 
 
[6]     "כתבים גיאודטיים", חוברות 1 עד 12, בעריכת נפתלי קדמון. מחלקת המדידות/אגף המדידות, תל-אביב, 1965-1985. 
 
[7]     "כתבים גיאודטיים", חוברות 1 עד 5, בעריכת רון אדלר. מחלקת המדידות/אגף המדידות, תל-אביב, 1968-1982. 
 
[8]     קדמון, נ. ושמואלי, א., "מפות ומיפוי". בית הוצאה כתר, ירושלים, 1982, 267 עמ'. 
 
[9]     שלומי, אליעז, "פיתוח היטלים רב-מוקדיים והשימוש בהם". עבודה לקבלת תואר מ.א., אוניברסיטת תל-אביב, 1978. 
 
 [10]     Kadmon, N. and Shlomi, E., "A polyfocal projection for statistical surfaces". The Cartographic Journal, 15/1, June 1978, pp. 35-39.
 
[11]    קדמון, נ. "טופונומסטיקון – ספר השמות הגיאוגרפיים בישראל". המרכז למיפוי ישראל וכרטא, ירושלים, 1994. 

[12]    KADMON, N. (ed.), "Glossary of terminology for the standardization of geographical names". United Nations, New York, 2002. ​​