ראיון עם פרופ' נפתלי קדמון

​ראיינה כרמלה שנצר, י"ג אב תשס"ב, 22.7.2002
ראיון השלמה ביולי 2004: חיליק הורוביץ

מרכז המהדורה הראשונה של אטלס ישראל וראש מדור כרטוגרפיה (1990-1964): אטלס ישראל, המהדורה הראשונה (1964-1954): חברי המערכת, השיתוף עם "מוסד ביאליק", מה באטלס, שיטת הפצתו; המהדורות הבאות של אטלס ישראל; 1990-1964: מנהל מדור כרטוגרפיה  אנשי המדור, הווי, שיטות עבודה, כיצד נוצרו סדרות המפות (תיור וטיול, 1:50,000, סימון שבילים וכו'), עריכת אטלס לעוורים (1970-1969), הכנסת רשת UTM, המפות הממוחשבות הראשונות, מחקר ההיטל ההיפרבולי עם אליעז שלומי (1978); השתתפות בוועדות ובכנסים בינלאומיים: מ- 1967 ועד היום. כיצד קיבלה ישראל חטיבה משל עצמה בוועידת האו"ם לשמות גיאוגרפיים; טופונימיה  תורת השמות. הוצאת ספר הטופונומסטיקון בארץ (1994), וספר תורת השמות הגיאוגרפיים בחו"ל (2001).

​​

תמונה 1054: פרופ' נפתלי קדמון, יולי 2002.

שמי נפתלי קדמון; נולדתי בדצמבר 1925 בעיר אאכן (Aachen) בק צה מערב גרמניה, ובשנת 1929 עברה משפחתנו לגור בעיר קלן Köln)) על הנהר ריין. אבי היה ציוני ותיק, מראשוני הציונים במערב גרמניה. בשנת 1934, כשהייתי בן 8 ומשהו, עלינו ארצה והתיישבנו בירושלים. למדתי בבי"ס יסודי מצוין, ואחרי סיום הלימודים בבית הספר התיכון עשיתי שנת שירות לאומי כפי שנדרשה אז מכל צעיר וצעירה יהודיים (הרי זה היה בתקופת המנדאט הבריטי, כאשר טרם היה לנו צבא משלנו), ושירתתי במשך שנה במסגרת ה"הגנה", ביחד עם גרעין של תנועת הצופים בקיבוץ דורות שהיה באותה עת היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ-ישראל. העניין המרכזי בחיי אז כמו גם היום היה התעופה; אני טייס דאונים, ואולי עוד אחזור לנושא זה. לפיכך, כאשר חזרתי משנת השירות בדורות נתקבלתי לעבודה במחלקה לתעופה אזרחית של ממשלת המנדאט. כאן נכנסתי לשירות המטיאורולוגי, ובמקביל התחלתי ב1946- את לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים  לפיזיקה ולמתמטיקה. מלחמת השחרור קטעה את כל מהלך החיים הנורמלי. נפצעתי, אמנם באורח קל, על ידי מוקש שהוטמן על ידי ערבים ליד הכפר יָהוּדִיָּּה. אחרי שהחלמתי, שירתתי תחילה ב"שירות אוויר" של ה"הגנה", ומיום  שהוקם חיל האוויר – בחיל האוויר, עד שהשתחררתי כסטודנט, שחרור מוקדם יחסית, ב- 1950. אבל אז לא חזרתי ישירות לאוניברסיטה  אלא פניתי אל "קלובּ התעופה לישראל". שם עבדתי מספר שנים כרכז הדרכה והתחלתי ללמוד מעט טיסה (אזרחית) ודאייה, עד שאחרי "שינוי כיוון" חזרתי ללימודים וסיימתי את לימודי בגיאוגרפיה. יום אחד, היה זה בשנת 1954, פנה אלי יוסף  אֶלסטֶר, מנהל מחלקת המדידות (אז עוד במשרד העבודה) , והציע לי, בהמלצתם של פרופ' (אז עוד ד"ר) דוד עמירן, מייסד וראש המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומרדכי גלעד, מנהל השירות המטיאורולוגי, להיכנס לעבודה כמרַכז המערכת של "אטלס ישראל". הרקע הגיאוגרפי שלי והכרטוגרפיה שלמדתי אצל פרופ' עמירן נחשבו כנראה לנתונים מספיקים. אבל עלי לציין שהעניין שלי במפות היה קדום הרבה יותר, ובחדר הנוכחי שלי באוניברסיטה העברית בירושלים תלויה מפה של המזרח התיכון שאותה שרטטתי כילד בכיתה ו' בביה"ס היסודי בירושלים, מפה שעד היום אני מתפעל מן ההיטל הכרטוגרפי שבה. ומאוחר יותר, כששהיתי בשנת שירות בקיבוץ דורות, הכנתי שרטוטים טופוגרפיים של הכפרים הערביים בסביבה בשביל ה"הגנה", כך שהעניין שלי במיפוי היה קיים מאז נעורי. אבל  העניין בתעופה התחיל אצלי כבר בשנת 1932 כשהייתי כבן שבע ונלקחתי לביקור במטוס ענק גרמני שחנה בעירנו ונפתח למבקרים.

בשנת 1954 הציע לי יוסף אֶלסטֶר את התפקיד האמור, וכאן עלי לומר כמה מילים על "אטלס ישראל", שהפך למעין כרטיס ביקור כרטוגרפי של מחלקת המדידות ושל מדינת ישראל – על הרקע שלו ועל המשתתפים בעריכתו. אטלס לאומי מרַכז ומציג את כל הנושאים הפיזי- גיאוגרפיים, האנושיים והיסטוריים של מדינה נתונה. האטלס הלאומי הראשון נערך בפינלנד בשנת 1899, ומאז  ועד שנות ה- 50' של המאה ה- 20 לא יוצרו אטלסים לאומיים רבים, ביניהם אלה של בלגיה, שבדיה וצ'כוסלובקיה. אטלס ישראל היה אפוא בין הראשונים, ויוזמיו היו דוד עמירן ומרדכי גלעד. הם גייסו לעזרה את  "מוסד ביאליק" ואת משה גורדון מנהלו, ופנו אל יוסף אֶלסטֶר במטרה שהמוסד שהוא עמד בראשו, מחלקת המדידות הממשלתית, יהיה המבַצֵע של האטלס הלאומי הגדול הזה, ושניהם הצטרפו למערכת. כחבר חמישי צורף למערכת, שהחלה לפעול ה1952-, הגיאוגרף-קלימטולוג נפתלי רוזנן. וכאמור, אני נתמניתי ב1954- למרַכז המערכת, תפקיד שבו הייתי אמור לעזור גם בתכנון הכרטוגרפי של מפות האטלס. הרגשתי אפוא שאני הופך לכרטוגרף. עלי לציין שלכרטוגרף צעיר לא היה יכול להיות סטאז' יותר מעניין ומעשיר ממה שהיה לי, כי באטלס ישראל היו 15 מדורים נושאיים ובראשו של כל מדור עמד אחד מבכירי החוקרים במדינת ישראל. אני זוכר את הרשימה כולה; אנשי המדע שהיו ממונים על  הנושאים השונים היו אלה: פרופ' ליאו פיקרד – גיאולוגיה, פרופ' דב ניר – גיאומורפולוגיה,  נפתלי רוזנן – מטיאורולוגיה ואקלים, מרטין גולדשמיט – הידרולוגיה, פרופ' מיכאל זוהרי –  בוטניקה, פרופ' שמעון פריץ בודנהיימר ופרופ' יעקב ורמן – זואולוגיה, פרופ' יצחק שטנר – תולדות הנוף, פרופ' מיכאל אבי-יונה  – היסטוריה, ד"ר אמיל לואי לוי – חקלאות, פרופ' יצחק גלפט ושאול זרחי – כלכלה, פרופ' יהודה קרמון – תחבורה, פרופ' הלמוט מיוזם  - שירותי חברה . היועץ לענייני סטטיסטיקה היה פרופ' רוברטו בקי, שהיה גם המייסד והמנהל הראשון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; אחרי מותו, לפני כמה שנים, זכיתי להיות אחד העורכים של הספר הגדול שלו בגיאוסטטיסטיקה, שיצא לאור בשנת 2000. מלבד הטיפול בעריכת המפות היה עלי לרכז את דברי ההסבר שצורפו ל720- המפות והמפיות ב101- הגיליונות הגדולים בפורמאט אוֹקטאבוֹ ולערוך אותם עריכה נושאית ראשונית ואז להעביר אותם אל מוסד ביאליק לעריכה לשונית. כאן, מפי פרופ' מירסקי ועוזריו, גם למדתי עריכת טקסטים ושיפרתי את הידע שלי בדקדוק, נושא שהיה תמיד קרוב ללבי. כמעט כל האישים שהוזכרו לעיל הלכו לעולמם – מלבד הפרופסורים ניר וורמן, ייבדלו לחיים ארוכים. זה היה אפוא הסיפור של אטלס ישראל.​


תמונה 1020:  ילדי פרופ' קדמון, מרכז מערכת אטלס ישראל, עובדים עם המהדורה הראשונה של האטלס.

מי מימן את האטלס? מאיפה באו התקציבים?

התקציבים באו משני מקורות: את עריכת הטקסטים ואת הבאתם לסדָר בבית הספר לדפוס ע"ש ברנדייס של "מפעלי הדסה לחינוך" מימן מוסד ביאליק, בעוד שאת כל שלבי ההדפסה, של המפות ושל דברי ההסבר, מימנה מחלקת המדידות מתקציב ממשלתי. זה מה שזכור לי בנוגע למימון. היו לנו ישיבות תכופות, בממוצע  אחת לחודש.

במחלקת המדידות?

ישיבות המערכת נערכו בחלקן בחדרו של מר אֶלסטֶר כאן במחלקת המדידות, ובחלקן במוסד ביאליק בירושלים, אך לרוב אכן כאן. המהדורה הראשונה של האטלס ראתה אור, בצורת קונטרסים-קונטרסים, בין השנים 1956 ו- 1964. בכריכתו המהודרת, בעיצובה של הטיפוגרפית פרנציסקה ברוך, היה האטלס השלם כרך גדול וכבד מאוד, במשקל של 5 ק"ג, והייתה לנו הלצה שכל מי שחותם על "אטלס ישראל" יכול היה לבחור באחת משתי מתנות-חינם: טנדר על מנת להסיע את האטלס לביתו, או חדר נוסף בשיכון. המהדורה הראשונה נערכה כולה בעברית; יותר מאוחר יצאו לאור שלוש מהדורות נוספות. השנייה הייתה מהדורה אנגלית אשר ראתה אור ב – 1970, במימונה החלקי של חברת אלזוויר (Elsevier), בעלת בית ההוצאה הבינלאומי הגדול בלונדון, אמסטרדם וניו-יורק. נציגי החברה ביקרו כאן; בידי יש תצלומים של נציגים אלה אשר הגיעו על מנת לבדוק את איכות העבודה שלנו. זאת הייתה אפוא המהדורה השנייה.


תמונה 10​23: נפתלי קדמון (ראשון מימין), מרכז המערכת של אטלס ישראל, וברוך אוסרי (ראשון משמאל),  מנהל הדפוס, עם נציג חברת ELSEVIER, בביקורו במחלקת המדידות  בשנת 1968. מטרת הביקור:  בדיקת תהליך העריכה של אטלס ישראל, המהדורה השנייה.

האם האטלס הראשון הסתיים בשנת 1956 ?
לא, המהדורה הראשונה יצאה לאור ב1964-.

ז"א שבין 1954 ו- 1964 הוקדש עשור לעבודת "אטלס ישראל".

נכון, כמובן בצד כל יתר העבודות של מחלקת המדידות; אבל האטלס סופק ללקוחות בצורת קונטרסים, אחד לכל חצי שנה או שנה. בשנת 1964 התחלנו בהכנת המהדורה השנייה, כולה באנגלית, כאמור בשיתוף עם "אלזוויר" אשר גם סיפקה את הכריכות, וזו ראתה אור בשנת 1970. בשנת 1985 הוצאנו לאור מהדורה שלישית של האטלס. אבל זו כבר הייתה מחולקת לשתי הוצאות נפרדות, אחת בעברית ואחת באנגלית; כל המפות בשתי ההוצאות היו דו-לשוניות, כלומר המקראות והשמות במפות היו דו לשוניים, בעברית ובאנגלית, בעוד שדברי ההסבר שהופיעו בצידם האחורי של עמודי  המפות היו בכרך האנגלי באנגלית, ובכרך העברי בעברית.


תמונה 1027: ד"ר רון אדלר מעניק לפרופ' נפתלי קדמון עותק מהמדורה השלישית של אטלס ישראל, שנת 1986.

בקשר עם המהדורה השלישית זכור לי הסיפור על השר דוד לוי. כיוון שהטקסט של פרופ' דוד עמירן על ההתיישבות ביהודה ושומרון לא מצא חן בעיני השר, הוא דרש לגזור את הדף הזה מתוך האטלסים שכבר היו כרוכים. התבדחנו על כך ואמרנו שעתה ידמה "אטלס ישראל" לאנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, שמתוכה היו גוזרים מזמן לזמן את הערכים שלא התאימו להשקפת השלטון. מובן שהוחלט שלא יתכן כדבר הזה. אבל לבסוף הוסכם שמישהו יכתוב טקסט חדש על דף נוסף אשר יצורף לאטלס של כל מי שירכוש אותו. אז פנו אל ידידי הוותיק זאב וילנאי המנוח, והוא כתב טקסט חדש שהגישה הפוליטית בו הייתה יותר ימנית, והדף הזה אכן צורף לאטלס. טוב, זה אחד הסיפורים הקשורים  ב"אטלס ישראל".

 

תמונה 1026: פגישה עם נשיא המדינה, חיים הרצוג בשנת 1986, לרגל הוצאת המהדורה השלישית של אטלס ישראל. יושבים מולו חלק מאנשי מערכת אטלס ישראל. ראשון מימין: פרופ' אריה שחר. שני: פרופ' נפתלי קדמון. שלישי: ד"ר רון אדלר. רביעי: פרופ' דוד עמירן.

כיוון שאנחנו מדברים על "אטלס ישראל", נקפוץ עתה לרגע בכמה שנים קדימה. המהדורה הרביעית כבר נערכה ביוזמתו של פרופ' אריה שחר, מהדורה קטנה אשר נועדה בעיקר לבתי ספר, שניתן לה השם "אטלס ישראל החדש". במהדורה השנייה הופעתי כעורך הכרטוגרפי, בעוד שבמהדורה השלישית, הדו-לשונית, כובדתי בתואר העורך האחראי, Man aging Editor. במהדורה הרביעית, אשר נערכה  כבר אחרי פרישתי מן המרכז למיפוי, עוד ערכתי 8 מתוך 88 הגיליונות, אבל אם תצא לאור מהדורה נוספת היא תהיה אלקטרונית, וזה כבר יהיה ללא השתתפותי.

אחזור עכשיו לשנת 1964. בשנה זו הציע לי יוסף אֶלסטֶר להיכנס לעבודה מלאה במחלקת המדידות בתפקיד מנהל מדור הכרטוגרפיה.

מי קדם לך בתפקיד?

קודמי היה מרקו עיני, אשר היה מעין "ירושה" מתקופת המנדאט הבריטי, כלומר מן ה-Survey of Palestine. הוא היה יליד מצרים וכבר עבד במצרים ב-Survey of Egypt . מרקו עיני היה מומחה גדול, איש מקצוע מצוין ובעל ניסיון מעשי רב, אך כמו כל הכרטוגרפים בארץ מלבדי באותה תקופה, ללא כל השכלה פורמלית. הוא נפטר זמן קצר לאחר פרישתו. אגב, באותו זמן פעלו במחלקת המדידות שני  "עֵינִים" נוספים: אליהו עיני במדור חישובים, ומנחם עיני שהיה לימים סגני. כאמור, אֶלסטֶר הציע לי את תפקידו של מרקו. אני זוכר את אֶלסטֶר מאוד לטובה, שלא כמו אחדים מעמיתי במחלקת המדידות. הוא היה, כידוע, יוצא פולין, ואני הייתי יֶקֶה ועודני כזה (אני טוען שכמו שספרדי טהור מעיד על עצמו שהוא ס"ט, כך אני י"ט). עם יוסף אֶלסטֶר הסתדרתי מצוין.  הערכתי בו את היושר ואת הישירות, את הדיסציפלינה העצמית ואת זו כלפי אחרים: הוא הקפיד על משמעת במחלקת המדידות ועל סדר, ובכל בוקר היה עורך סיור במחלקה ומבקר בכל המדורים. אני סבור שהוא העריך בי שני דברים: את היותי יֶקֶה,  ואת הגישה היותר אקדמית שלי לכרטוגרפיה אשר כללה לא רק את הביצוע המעשי אלא עריכת מחקרים, ואת יישומם של מחקרים אלה שאולי  עוד  אזכיר אותם בהמשך. כך נכנסתי לעבודה מלאה במחלקת המדידות.

האם תוכל לספר על המדור שאותו מצאת: איזה מדור, וכמה אנשים?

דומני שכשנכנסתי לעבודה היו במדור הכרטוגרפיה כ20- אנשים, ומספר זה גדל במשך הזמן ל32-. כאמור, סגני היה מנחם עיני, גם הוא נותר מתקופת המנדאט, וגם הוא מאוד מנוסה אך ללא כל רקע עיוני או גיאוגרפי. אולי אזכיר  את הויכוח הראשון שהיה לי אתו כאשר נכנסתי לעבודה. עסקנו אז כבר במיפוי הטופוגרפי בקנה-מידה 1:50,000, וכאשר היה על הצוות הכרטוגרפי למפות את אזור ירוחם ואת המכתש הגדול, ראיתי ששרטטו את נחל יֹרקעם, אשר יוצא מתוך הפתח היחידי במכתש הגדול, כנחל איתן. אמרתי – שומו שמיים, אין שם שום נחל איתן. אז מנחם עיני אמר – תסלח לי, זה מה שמראים תצלומי האוויר, וכך יש להכניס אותו למפה. איש לא שם לב לכך שהצילום נעשה באמצע החורף, בדיוק אחרי שהייתה שם זרימה. אבל כל מי שמכיר את הנגב ומי שמכיר את נחל יֹרקעם, יודע  שזה נחל אכזב לכל דבר.

 אחרי פרישתו של מנחם עיני נתמנה אריה רופמן לסגני. הוא היה דקדקן גדול בכל פרט ופרט כרטוגרפי. למדתי ממנו הרבה, בעיקר דווקא בענייני שמות גיאוגרפיים, ובפרט בנושאי ניקוד ודקדוק. עוזרי האישי היה שמעון רוסו – אדם ישר ונאמן מאין כמוהו, שהערכתי אותו אולי יותר מכל אדם אחר במשרד. העובדים היו כרטוגרפים טובים, אך חסר היה להם ידע גיאוגרפי וידיעת הארץ. אחד הדברים שאותם חידשתי במדור הכרטוגרפיה היה הגברת הקשר עם השטח, עם המציאות הגיאוגרפית. וכך ביקשתי מאֶלסטֶר אישור להרבות יותר בביקורת שדה. רוב העובדים האחרים נכנסו לעבודה במחלקת המדידות אחרי מלחמת העצמאות. היו אלה אנשים שגויסו או נכנסו לעבודה בכרטוגרפיה ללא ידיעות מקצועיות בתחום זה  או בגיאוגרפיה, אבל חלקם היו בעלי ידיעות בתחומי אמנות שונים, כגון אמיל פרץ, שהיה צייר טוב ואריה בקר שהיה פסל. משה תלמי היה איש מצוין בתחום כתיב השמות הגיאוגרפיים בישראל לצורך הכנסתם במפות. הואיל והתעתיק מכתב לכתב היה חלק ניכר מעבודתו, תוארוֹ היה "תעתיקן". מבין יתר העובדים אני זוכר כרגע בשמם את לילי אברמוביץ, סרג'ו דוייב, לייטנר, לבנד, אדרי, אריה אבני, מרי סויכר, גאולה בנדל ומָדִי (שהפכה מאוחר יותר לרופאה).

האם תוכל להתייחס לחלוקה למדורים – כרטוגרפיה, ליתוגרפיה ורפרודוקציה?

אכן הייתה הפרדה מוחלטת למדורים. כרטוגרפיה הייתה מדור אחד, ליתוגרפיה הייתה מדור שני, שבראשו עמד עד כמה שזכור לי משה בן-ישראל ואח"כ הנרי אליקים. בראש הרפרודוקציה והדפוס עמד ברוך אוסרי; עיקר הרפרודוקציה היה בית הדפוס בקומת הקרקע, כך שהיו כאן רשויות נפרדות.

בשנות ה- 60' דובר הרבה על שכר עידוד. הייתה אז מעין התעוררות בנושא זה שלא הייתה ספציפית דווקא למחלקת המדידות אלא הורגשה בכלל שירות המדינה.  בהקשר זה לא ציינתי שבאוניברסיטה העברית, אחרי שסיימתי את לימודי בגיאוגרפיה, החלטתי להוסיף ללימודים מקצוע נוסף – סטטיסטיקה (קשה היה לי להחליט בין ארכיאולוגיה, מתמטיקה וסטטיסטיקה ולבסוף בחרתי באחרונה). ובכן, הפעלתי את הידע הסטטיסטי שלמדתי על עבודת הניהול במדור הכרטוגרפיה, שנדמה לי שאז כבר הפך למחלקת הכרטוגרפיה. לפיכך פרסמתי בעניין זה כמה מאמרים על ייעול והפעלת שכר עידוד של עובדים בכרטוגרפיה, וזאת לא רק בארץ, ב"נתיבי ארגון ומינהל" וב"המפעל", אלא גם בחו"ל,  בכתב העת הבריטי המרכזי לכרטוגרפיה, The Cartographic Journal שבו הרביתי לפרסם מאמרים, וכן בשנתון הכרטוגרפי הבינלאומי, International Yearbook of Cartography. אחד הדברים שעשיתי אחרי שנכנסתי לעבודה במדור הכרטוגרפיה היה עריכה סדירה של פרסומים בנושאי הכרטוגרפיה, סידרה שיזמתי אותה בשם "כתבים כרטוגרפיים", שבמסגרתה יצאו לאור 10 חוברות. הסידרה "נרדמה" אחרי פרישתי. הופיעו בה מאמרים לא רק שלי, אלא גם של עובדים אחרים במדורי הכרטוגרפיה והליתוגרפיה, כגון של אריה רופמן והנרי אליקים. זה היה בהחלט חידוש, ובעקבות "כתבים כרטוגרפיים" החלה עריכתה של סידרה בשם "כתבים גיאודטיים"; דומני שהיוזם שלה היה ד"ר רון אדלר. אני עזרתי בעריכה גם בסידרה זו, בעיקר בעריכה הלשונית. כמו כן ראתה אור חוברת אחת בשם "כתבים פוטוגרמטריים" שאותה כתב משה ארז. אבל כל הפרסומים האלה  התחילו לצאת לאור אחרי שאני התחלתי בעצמי לפרסם על מחלקת המדידות בארץ ובחו"ל.

בנוסף, כאמור לעיל, חיזקתי יותר את הקשר בין המדור עם השטח, מפני שבעיניי היה זה מוזר שעובד בכרטוגרפיה, עובד אשר יושב 8 שעות ביום ומכין מפות, אין לו כמעט מושג מהי המציאות הגיאוגרפית שאותה הוא אמור לתאר ושאותה אנו פוגשים בשעה שאנו יוצאים לשדה עם מפה ביד. ואז התחלתי בעריכת טיולים מאורגנים; נדמה לי שלפניי אף אחד לא עשה זאת, ואכן יש לי תיעוד נאה מטיולים אלה. יצאנו – הן באוטובוסים והן ברכבים של עובדי מדור הכרטוגרפיה – לאזורים שונים בארץ, תמיד עם מפות לשם הצגת הקשר בין המפה והשטח. התיעוד המצולם מופיע הן בשקופיות שאותן הצגתי מזמן לזמן במחלקת המדידות, והן באלבום הגדול שאותו ערכתי על עבודת מדור הכרטוגרפיה.


תמונה 1050: מפת סיור מדור כרטוגרפיה לחבל עדולם והרי ירושלים, 28 במאי 1970 (מתוך האלבום הגדול).

 

תמונה 1047: סיור מדור כרטוגר​פיה בגליל, 29 דצמבר 1965. על פסגת הר חזון. שורה אחורית  -  משמאל לימין: דוד עיני, אתי גולדשטיין, משה תלמי, לא זכור, סבי יוסף, מאחוריו: גאולה ביידל, אריה רופמן (גבוה, עם המשקפיים), מנחם עיני, לא זכור, קלרה קאופמן, אמיל פרץ. כורעים (משמאל לימין): שמעון רוסו, מרי סויכר, מדי גולדשטיין, סרג'ו דוייב.

 היו חידושים נוספים  בעבודה הכרטוגרפית, כמובן כאלה שלא אני יזמתי אותם, כגון המעבר משרטוט בעט לחריטה נגטיבית – בתחילה, כשהגעתי למדור, על לוחות זכוכית גדולים, לוח אחד לכל צבע דפוס. זה היה משהו נוראי: לוחות זכוכית כבדים בגודל 70 על  70 ס"מ ואף יותר, מצופים בשכבה אטומה לאור. על השכבה הזאת היו מדפיסים שרטוט ידני ראשוני של הקווים שהיו צריכים להופיע במפה, ועל הקווים האלה עברו בחרט, סכין פלדה דקה אשר הסירה את השכבה האטומה כדרוש וחשפה את הלוח למעבר אור. מאוחר יותר עברנו לחריטה על לוחות פלסטיים. אני זוכר שהעובדים שלי פיתחו מכשור מיוחד לשפר את פעולת מכשירי החריטה שהיו מתוצרת חברת האג-שטרייט השוייצית. אגב, כל התהליך של הכנת מפה תואר במאמר שלי בשם "לידתה של מפה" בסידרת הכתבים הכרטוגרפיים. חידוש נוסף: כאשר כבר לימדתי באוניברסיטת תל-אביב, צירפתי לקורס שלי, "יסודות הכרטוגרפיה", אחדים מעובדי מדור הכרטוגרפיה במחלקת המדידות, וההרצאות והעמידה בבחינות זיכו אותם בנקודות השכלה ובהעלאה בדרגה.


תמונה 1045: מכשיר חריטה כרטוגרפי מתוצרת החברה השוויצרית HAAG STREIT,  בעל חרט פלדה. בתמונה שני מכשירי חריטה ומימינם מכשיר השחזת החרטים, שפותח במחלקת המדידות. צולם בשנות ה- 60'.

                         

תמונה 1046: מדי גולדשטיין עובדת עם מכשיר חריטה כרטוגרפי מתוצרת החברה השוויצרית HAAG STREI​T. צולם בשנות ה- 60'.

אחד הדברים שאותו אני רואה כתרומתי  לכרטוגרפיה, היה הפיתוח  הסיסטמתי של כרטוגרפיה נושאית כמותית. לפניי בהחלט נעשו מספר מפות נושאיות במחלקת המדידות, בעיקר בנושאי גיאולוגיה ואוכלוסיה, אבל לא היה כל מיפוי כרטוגרפי נושאי שיטתי, ולכן יכולתי לפתח אותו בעזרת חלק מ- 720 המפות של "אטלס ישראל".  פרסמתי לא מעט גם בנושא הזה, כי הכרטוגרפיה הנושאית היוותה אצלי תמיד  תחום עניין מיוחד. גם לימודי המאסטר והדוקטורט היו מוקדשים לכרטוגרפיה הנושאית. עוד בנושא הפרסומים המקצועיים: ביחד עם ידידי, ד"ר אבשלום שמואלי ז"ל, ערכתי את הספר הגדול "מפות ומיפוי" (בהוצאת "כתר"), שהיה הספר הראשון בישראל בתחום הכרטוגרפיה, ואשר אזל עד מהרה מחנויות הספרים.

בשנת 1966 החלטתי להמשיך בלימודים לתואר השני. כאן (ולא רק כאן) אני צריך להזכיר לטובה את אישתי שתמיד תמכה בי והאיצה בי להמשיך בלימודים, ומגיע לה שאזכיר אותה כאן. בעת הלימודים לתואר השני כבר הייתה לי משפחה עם  שלושה ילדים. מאוניברסיטת גלזגו, שהייתה אחת האוניברסיטאות המעטות באירופה  עם מגמה לכרטוגרפיה, קיבלתי אישור מיוחד, על סמך ניסיוני ולימודיי הקודמים, לשהות במקום שנה אחת בלבד. קיבלתי שלוש מלגות: האחת מטעם מחלקת המדידות: יוסף אֶלסטֶר דאג לכך שאקבל חצי משכורת במהלך שנת היעדרי בסקוטלנד. מארגון שוחרי האוניברסיטה העברית קיבלתי מלגה נאה. אך המילגה הגדולה והיעילה ביותר ניתנה לי על ידי "המועצה הבריטית" (The British Council) שהייתה מקור מצוין למילגה, מפני שהיא לא סיפקה מימון בלבד אלא היא ארגנה פגישות מקצועיות, סיורים וביקורים במפעלים. וכך  היא ארגנה ומימנה – לגמרי בנפרד מן המילגה הנ"ל – את השתתפותי הראשונה בוועידה של האיגוד הכרטוגרפי הבינלאומי,ICA , באמסטרדם שבהולנד במהלך אותה שנת לימודיי באוניברסיטה בסקוטלנד.

בשנה 1966 נסעתי אפוא עם משפחתי לסקוטלנד; ומה היה נושא עבודת המאסטר שלי?  "מפת תיור וטיול של ישראל בקנה-מידה 1:250,000". התוצאה היא עד היום, במהדורות רבות ועם תוספות שונות, ה"רב-מכר" של המרכז למיפוי ישראל מבחינת מספר העותקים שהודפסו ונמכרו. זאת הייתה לא רק עבודת המאסטר הישראלית הראשונה בכרטוגרפיה, אלא "מפת תיור וטיול" הייתה המפה הראשונה בארצנו שהייתה מבוססת על מחקר מדעי, גם מבחינת הנושא – תיירות, וגם מבחינת השיטות הכרטוגרפיות. כך, למשל, תוכננו כל הסימנים המוסכמים התיירותיים, אשר נכנסו אח"כ בחלקן למפות סימון השבילים, סדרה יפה מאוד שהעורך שלה, אוֹרי דביר, היה תלמיד שלי בכרטוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב.

למרות שהעניין העיקרי שלי היה  בכרטוגרפיה נושאית – כאשר חזרתי ארצה מסקוטלנד הייתה  העבודה העיקרית שלי הפיקוח על הביצוע הכרטוגרפי-המעשי של המיפוי הטופוגרפי בקנה מידה  1:50,000. הספציפיקציות למפות אלו נערכו ע"י סא"ל אשר סולל (אז טרם ד"ר), שהיה מפקד יחידת המיפוי הצבאי וגם סגן מנהל מחלקת המדידות. אינני זוכר בדיוק באילו  תאריכים הייתה החפיפה הזאת; על כל פנים, הוא היה בתפקיד בכיר וכתב את ההגדרות  לגיליונות של סידרת ה- 50,000 לפני שנכנסתי לעבודה במדור הכרטוגרפיה. אבל בשלב מוקדם יחסית עסקתי גם אני בסידרה הזאת, שהיא בעיניי יפה מאוד והיא יכלה להשתוות לכל סידרה טופוגרפית בעולם בקנה מידה דומה, מלבד, כמובן, המפות השוויציות ששום מדינה לא יכלה להתחרות בהן.

התייחס בבקשה לתחילת הקשר עם מפות סימון השבילים ושיתוף הפעולה עם החברה להגנת  הטבע.

בשלב מאוחר למדי לעבודתי במרכז למיפוי הציע אוֹרי דביר, יו"ר המועצה הארצית לסימון שבילים, להרכיב מגיליונות הסידרה הטופוגרפית בקנ"ם  50,0001: סידרה חדשה בשם "מפות טיולים וסימון שבילים" בעלת 20 גיליונות גדולים, ובהם גיליון אחד כפול (מס' 5-6). בגיליונות אלה שולב מידע רב שסופק על ידי החברה להגנת הטבע, אך בעיקר סומנו בה כל שבילי הטיולים הממוספרים – וכל שביל מודפס בצבע שבו הוא מסומן גם בטבע. זאת סידרה  שימושית מאד לכל  מטייל, וחסרונה היחיד הוא גודל הגיליונות, כי גיליונות אלה מתבלים אחרי כמה קיפולים. אמנם מלבד על נייר רגיל ניתן לרכוש אותם גם כשהם מצופים בלמינציה, עמידים בפני לחות, אך  יקרים יותר. כמטייל ומסייר ותיק, ובניגוד כמעט לכל הקולגים שלי במחלקת המדידות ובמפ"י, אני הייתי לא רק יצרן של מפות אלא גם צרכן של מפות: תמיד השתמשתי במפות ביציאה לשטח. גם היום, בהיותי בן 77, עודני מטייל בארץ ובחו"ל וגם מדריך טיולים (בהתנדבות), ותמיד עם מפות  ביד ועם מכשיר  GPSבתיק – בארץ בדרך כלל עם מפות סימון השבילים שלימדתי גם את נכדיי להשתמש בהן.

בשנת  1967, בשעה שעוד שהיתי בלימודי המאסטר בסקוטלנד, השתתפתי לראשונה (כפי שכבר הזכרתי לעיל) בוועידת האיגוד הכרטוגרפי הבינלאומי, International Cartographic Association (ICA). ארגון זה עורך ועידה טכנית אחת לשנתיים, וועידה כללית כל ארבע שנים. בהזדמנות זאת השתתפתי רק כשומע, אבל החל בוועידה הבאה שנערכה בסְטְרֶזה באיטליה בשנת 1970 כבר הפכתי למשתתף פעיל, חבר בשתי ועדות בינלאומיות: בוועדת ההכשרה בכרטוגרפיה, Committee on Education and Training, ומאוחר יותר בוועדת המחשוב בכרטוגרפיה. שנים רבות נשארתי פעיל במסגרת הזאת שהתרחבה מאד, ומספר המאמרים ויתר העבודות שלי בפרסומי ICA,  כגון בספר ההוראה הבינלאומי לכרטוגרפיה ובשנתון הכרטוגרפי הבינלאומי, גדול מזה של כל יתר הכרטוגרפים הישראליים.

ב- 1969, זמן קצר לפני הוועידה בסטרֶזה, ערכתי את האטלס לעיוורים. היוזמה באה מצד המנהלת הכללית של הספרייה המרכזית לעיוורים בנתניה, גב' חוה בֶּם. היא פנתה אל יוסף אֶלסטֶר ושאלה אם מחלקת המדידות יכולה להכין מפה של ישראל לעיוורים, ולשמחתי אֶלסטֶר העביר לי את הכדור. ראיתי בדבר אתגר, אבל אמרתי לגב' בֶּם: מפה אחת של ישראל "זה לא עֵסק", כיוון שעל גיליון "בריילון" סטנדרדי בגודל 28X28 ס"מ המפה תהיה קטנה מדי וללא אפשרות של פירוט כלשהו. הצעתי אפוא שנעשה אטלס של ישראל לעיוורים, וגב' בֶּם קיבלה את הרעיון ברצון. פניתי אל אחד העובדים הבכירים שלי בכרטוגרפיה, אמיל פרץ, אשר היה אדם בעל כושר ביטוי אומנותי רב, והוא ביצע את הדגמים התבליטיים לכל המפות לאטלס הזה לעיוורים. התוצאה הייתה אטלס  עם מפה כללית קטנה אחת של ישראל וסיני – היה זה בשעה שישראל עוד ישבה בחצי האי סיני – ולאחריה מפות נפרדות ומפורטות יותר של צפון ישראל, מרכזה ודרומה. לזה הוספתי דף עם מקרא של הסימנים המוסכמים לעיוורים, וכמבוא לאטלס כתבתי תיאור תמציתי של הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ-ישראל אשר הודפס כמובן בכתב ברייל. באותה עת היו בעולם אטלסים מעטים מאד לעיוורים, והאטלס שלנו היה חידוש מסוים, וחידוש מוחלט בארצנו. הוא גם עזר לי לקבל מילגה לקראת עבודת הדוקטור, כפי שעוד אזכיר להלן. האטלס המרשים יצא לאור (ולמישוש) בשתי  מהדורות, אחת בעברית ואחת באנגלית. ואספר עליו את הסיפור הבא. הצגתי אותו בועידה הכרטוגרפית הבינלאומית בסטרֶזה שהזכרתי אותה לעיל, ושם הוא הוצג בתערוכה אך כעבור יומיים הוא נעלם. על כריכתו הופיעה מפה של ישראל וסיני, וכן הכותר "ישראל במפות לעיוורים". סופר לי שערבים בשיתוף עם רוסים סילקו את האטלס. אבל אני עשיתי מזה קצת "הון פוליטי" ופרסמתי בכל יום מודעה בערך בזו הלשון: מי שמתוך עניין כרטוגרפי לקח את האטלס לעיוורים, או כל מי שמעוניין באטלס הזה שהוצא מן התערוכה יפנה אל נציג ישראל , וכו' וכו', והפניות שהגיעו אלי אח"כ תרמו יותר פרסומת לישראל ולאטלס, אשר הופץ לאחר מכן במהדורה אנגלית בכל העולם.


תמונה 1093: שער אטלס "ישראל במפות לעוורים" בעריכת נפתלי קדמון ובביצוע  גרפי של אמיל פרץ. האטלס יצא לאור בשנת 1970 ע"י הספריה המרכזית לעוורים, נתניה, בסיוע מחלקת המדידות.

 

תמונה 1097: אטלס "ישראל במפות לעוורים" מפת תבליט של דרום המדינה.

בשנת  1970  החלטתי לעשות דוקטורט, הפעם בהנחיית פרופ' דֶרֶק מיילינג באוניברסיטת ווילס בסוונזי (Swansea) שבמערב בריטניה. על סמך הניסיון המעשי שלי במחלקת המדידות ותואר ה-M.Sc. הבריטי חייבו אותי לשהות בסוונזי רק שנה אחת, ולעשות את עבודת  ההכנה וכן את הסיכום והכתיבה בישראל. לאחר מעשה הצטערתי על הנחה זו כי הייתה זאת שנה יפה מאד בווילס מאחר שבצד מכונית פרטית קטנה רכשתי "מכונית מגורים" (camping car או mobile home) שבה ערכתי עם משפחתי טיולים רבים ברחבי בריטניה.

שוב חיפשתי אפוא מילגה או מלגות, וכדבר ראשון ביקשתי חופשה מעבודתי למשך שנה. יוסף אֶלסטֶר לקח אותי אל מר גוּראֵל, מנכ"ל משרד העבודה (ולימים ראש עיריית חיפה). גוּראֵל שמע מה אני מתכוון לעשות, ואמר יפה, בסדר גמור. אולם אז אֶלסטֶר זרק פצצה ואמר: אבל קדמון הוא תושב ירושלים, ואנחנו היינו רוצים שהוא יהיה כאן ויגור בתל-אביב או בסביבתה. עד אז קיבלתי החזר הוצאות נסיעה, וכשגוראל שמע שאינני תושב תל-אביב הוא אישר אמנם את נסיעתי (הפעם ברבע משכורת בלבד), אבל בתנאי שאעתיק את מקום מגורי למרכז, או שאוותר על החזר הוצאות הנסיעות הבין-עירוניות. זה כמובן קיצץ לי קצת את הכנפיים, או ביתר דיוק את ההכנסה החודשית, כיוון שלא רציתי בשום פנים לעזוב את עיר הקודש, אבל החלטתי שהדבר שווה לי. במבט אחורה אני כמובן שמח שהסכמתי. שוב זכיתי במלגות הן מן ה- British Council והן מארגון שוחרי האוניברסיטה העברית, והפעם בין השאר על סמך האטלס לעיוורים, שבעיני חברי ועדת המלגות נראה ראוי לפרס.

בנושא מפות תבליט, האם אנחנו עשינו מפות תבליט? בשום מקום בארכיון לא מצאתי מפות מובלטות.

זכורה לי מפת תבליט גדולה של ארץ-ישראל, באורך מטר וחצי בקירוב, שהייתה תלויה במשך שנים על קיר מדור הכרטוגרפיה. היא נעשתה בתקופת המנדאט, אך אינני יודע בידי מי, או מה עלה בגורלה. מלבדה ידוע לי רק האטלס לעיוורים שנערך אצלנו, אבל ההבלטות נעשו בנתניה בספריה המרכזית לעיוורים.

את המחקר לתואר השלישי עשיתי כאמור באוניברסיטת ווילס, והנושא שבחרתי היה הפעם בהחלט חדשני: Automated cartography for the Atlas of Israel, ורובה הייתה עבודת תכנות. כבר בשנת 1968 עברתי קורס ראשון בתכנות בשפת פורטראן באוניברסיטה העברית, וערכתי והדפסתי אז את השרטוטים הראשונים והמפות הראשונות בעזרת מחשוב. באותה תקופה טרם הומצא המחשב האישי; כל ההוראות למחשב נוקבו על כרטיסי ניקוב גדולים, העיבוד היה במחשבי mainframe והתוצאות הודפסו במדפסת lineprinter שהדפיסה רק אותיות, ספרות וסימני פיסוק, שבהם גם יכלה לכסות שטחים – ציוד ארכאי שהיום כבר אינו מוכר. אבל אלה היו המפות הממוחשבות הראשונות בארץ. באוניברסיטת ויילס כבר יכולתי לעבוד עם תווינים טובים, פלוֹטֶרים, אבל עדיין באמצעות כרטיסי ניקוב. בערך באותה עת הכניס אֶלסטֶר לעבודה במחלקה את מחשב ה-IBM 1130 הראשון.

מתי זה היה?

דומני בשנת 1970 או 1971. במחשב זה, אשר כמעט מילא חדר שלם, גם ביצעתי כבר כמה מפות נושאיות בעזרת התוכנה שאותה פיתחתי בבריטניה.

מה הייתה המפה הממוחשבת הראשונה?

המפות הראשונות, ששורטטו בתווין שולחני מתוצרת גרבר (ארה"ב), היו לדעתי תוכניות ומפות בתחום הקדסטר. כיוון שהן נערכו עוד בעת העדרי בלימודי הדוקטורט בווילס לא אוכל לספר לך עליהן. אני יכול להעיד רק על עבודתי שלי. הראשונה יועדה לאטלס ישראל והייתה ניסוי גיאו-סטטיסטי עבור פרופ' בקי, הסטטיסטיקן הממשלתי ועורך מדור הסטטיסטיקה באטלס. על גבי גיליון סטנדרטי של האטלס, עם 16 מפיות בסיס בקנ"ם 1:2,000,000 , שרטטתי במחשב את צלבי הפיזור של 16 פרמטרים אוכלוסייתיים, אשר ייצגו את ההשתרעות המכסימלית והמינימלית ואת מרחק התקן (המקביל בתפרוסת מרחבית לסטיית התקן) של כל פרמטר.

עתה החלה פעילותי הבינלאומית בכרטוגרפיה להתרחב מאד. נסעתי יותר ויותר לכנסים כרטוגרפיים ולוועידות, והצגתי עבודות מחקר שלי שבחלקן התבססו על עבודה  במחלקת המדידות שהפכה לאגף המדידות. יש מהן שנמצאות בספריית מפ"י, ובהן כמובן גם עבודות המאסטר והדוקטור. השתתפתי בכמה ועידות כרטוגרפיות מעניינות מאד בחו"ל עם אירועים מרכזיים. אולי המשמעותית ביותר בעיניי ודווקא מבחינה שלילית הייתה הוועידה של האיגוד הכרטוגרפי הבינלאומי, ICA, במוסקבה ב1976-. נסעתי תמיד בברכת המשרד ובשנים ההן תמיד  במימונו, לפחות  החלקי. כשהגעתי למוסקבה התייחס אלי ה-ק.ג.ב. כאל פרסונה נוֹן גְראטה ורדף אותי ומירר את חיי בהטרדות שאין כאן הזמן והמקום לפרט אותן, בחלקן מרגיזות ביותר, ובחלקן מגוחכות. על כל פנים, כאשר יצאתי מברית המועצות דרך לנינגרד דאז, היא סַנְקְט פטרבורג, רציתי לנשק את המטוס הפיני שהוציא אותי משם, שלא לדבר על הדיילות הפיניות, ששניהם – המטוס והדיילות – היו אנטיתזה מוחלטת של מקביליהן בברית המועצות. בכל נסיעותיי בעולם אני מנהל יומן מסע, אשר נכרך אחרי שובי ארצה (ויש לי עד כה 65 כרכים קטנים של יומנים אלה); וב"יומן ברית המועצות", אשר ידעתי שייבדק על ידי המוכסים לפני יציאתי מ"גוב האריות", רשמתי את רשמיי בצורת רמזים בלתי מובנים לרוסים וערכתי אותם עם שובי הביתה. זהו חומר קריאה מעניין….

באיזו שנה אנחנו מדברים?

זה היה בשנת 1976. כאשר אני מדווח היום על המסע ההוא אני מספר עליו בקלילות ואף בחיוך. אבל באותו זמן מצבי היה מאוד לא נעים בגלל יחסם של הרוסים, אשר כנראה ראו בי מרגל. בסופו של דבר הכל נגמר בשלום, אבל פעם אחת, בעת סיור באזרביג'אן, יצאתי עם קולֶגה וחבר שלי, אנגלי, אל חוף הים הכספי למקום שידעתי שאין שם מיקרופונים חבויים, ועשינו תוכנית מילוט בשבילי: מה לעשות במקרה שהרוסים יעצרו אותי, אל מי הוא יפנה במטרה לחלץ אותי – בעיקר לאינטרפול ולמוסדות הכרטוגרפיה הבינלאומית.

בשנת 1978,  אחרי הוועידה הבינלאומית בוושינגטון, פנה אליי אלי שלומי, שהוא היום  ראש גף כרטוגרפיה אנלוגית במפ"י, אשר רצה ללמוד לתואר השני באוניברסיטת תל-אביב, וביקש ממני לשמש לו מַנחֶה. כיוון שהיה לי עניין רב בהיטלים כרטוגרפיים מיוחדים, פרסמתי עוד קודם לכן מחקר על פיתוח  יוצא דופן – ההיטל ההיפרבולי, שירחמיאל דויטשר (היום פרופסור בטכניון) ערך את החישובים  עבורו, ופרסמתי אותו בחו"ל. היה זה היטל בעל קנה מידה אשר משתנה בצורה רציפה מנקודת מוקד, הניתנת לבחירה שרירותית, כלפי חוץ. ההיטל יועד בעיקר למפות ערים, כך שאפשר יהיה להציג את מרכז העיר בקנה-מידה גדול יותר ואת הפריפריה בקנ"ם קטן יותר, אך בצורה רציפה כך שלא יהיה צורך במפה משובצת נפרדת. היטל מסוג זה נעשה על ידי חברת פאלק הגרמנית עבור מפות הערים מתוצרתה – אך בצורה ידנית ומסובכת, וההיטל ההיפרבולי סיפק פתרון ממוחשב לבעיה זו. הצעתי לאלי שלומי לפתח היטל ממוחשב שבו אפשר יהיה לקבוע מוקדים מסוג זה במספר רצוני של נקודות בשטח המפה, כל מוקד עם קנה-המידה המקומי הרצוי שלו, אבל כך שהקנ"ם יורד סביבו לכל הכיוונים בצורה רציפה וכמובן גדל שוב לקראת שאר המוקדים. גיאוגרף בריטי נודע, פיטר האגט, טען באחד מספריו שהיטל מסוג זה אינו אפשרי. כיוון שנראה לי שבעזרת היטל כזה, אם יומצא, אפשר יהיה לבנות מפות נושאיות של משתנה-שטח כמותי, הטלתי על אלי את המטלה של פיתוח ההיטל. וראה זה פלא – אלי חישב יופי של היטל. פרסמנו אותו בכתב העת הבריטי היוקרתי The Cartographic Journal. כיוון שאני תיארתי את הרציונאל וכתבתי את המאמר, ואלי הוסיף את החישובים ומספר שרטוטים מעניינים של מפות עולם אשר נראות כאילו מצויירות על יריעת גומי טופולוגית, קיבלנו שנינו מידי האגודה הכרטוגרפית הבריטית, כל אחד בנפרד, מדליה וכן פרס כספי. למוצר החדש ניתן השם "היטל רב-מוקדי", Polyfocal projection. מיילינג, בספרו המצוין על היטלי מפות, מתאר אותו כאחד הפיתוחים החשובים בתקופה המודרנית.

באיזה שלב השתלבת באוניברסיטה העברית?

אחרי שחזרתי מבריטניה עם תואר דוקטור הזמין אותי פרופ' משה ברוור ב1974- ללַמֵד כרטוגרפיה בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב. אבל ב1980- דרשה ממני גם אוניברסיטת ת"א לעבור ולגור באזור ת"א, למרות שטענתי שלהגיע למשל מחולון לאוניברסיטת ת"א לוקח אותו זמן כמו להגיע מירושלים, וסירבתי. לפיכך החלטתי לחזור ל"עלמא מאטר" שלי – האוניברסיטה העברית. שכחתי לציין שאני הבוגר הראשון בגיאוגרפיה באוניברסיטה הראשונה בישראל, לאחר שסיימתי את לימודי אצל פרופ' דוד עמירן, מייסד המחלקה הראשונה לגיאוגרפיה בארץ. כעבור כמה שנים של הוראת כרטוגרפיה (מבוא, טופוגרפית, נושאית, היסטורית, סיפרתית ועוד) במקביל לעבודתי באגף המדידות, קיבלתי פרופסורה.  אבל אז החלטתי לצמצם את העבודה שלי כאן, באגף המדידות, שהקיפה בתחילה חמישה ימים בשבוע, אח"כ 4 ובסוף רק יומיים בשבוע. וזה מזכיר לי את ההלצה  הבאה: כאשר מישהו בכנסת הציע לעבור לשבוע עבודה בן 5 ימים, אמר אחד השרים: "רגע, רגע; בואו נתחיל בשבוע עבודה בן יום אחד". אצלי היה מצב דומה, אבל ברֶוֶרס. וכך נמשך המצב עד 1990.

 

תמונה 1032: פרופ' נפתלי קדמון, אפריל 1990.

בינתיים יצאתי כמה פעמים לשבתון. על פי רוב חילקתי את שנות השבתון שלי באוניברסיטה לחצאי שנים. ב1980-, אחרי ועידת ICA בטוקיו, ביליתי חצי שנה באוניברסיטת ניו סאות' ויילס בסידני שבאוסטרליה בהוראת כרטוגרפיה נושאית וסיפרתית, וב1984- חזרתי לאוסטרליה, אך הפעם לטכניון של אדלייד על נהר טורֶנס )וזה גם היה שמה של שיטת הקדסטר בתקופת המנדאט הבריטי). שבתון זה הסתיים בסיור באיי צפון האוקיינוס השקט. את שנת 1987/88 חילקתי בין ועידות והרצאות בסימפוזיונים כרטוגרפיים בדרום אמריקה, בעיקר בצ'ילה (ועם טיולים עם אשתי כ"מוצ'ילרוס" עד הרחק מדרום לארץ האש) – לבין חצי שנה באוניברסיטת הנובר בגרמניה ובלימודי בלשנות והוראת טופונימיה. ב1992- שהיתי באוניברסיטת פרטוריה בדרום אפריקה, כי אהבתי סביבות רב-לשוניות, וכאן – אנגלית ואפריקאנס שהיא מעין פישוט של הולנדית. השבתון האחרון, ב1 994- ולפני פרישתי (הפורמלית בלבד) מן האוניברסיטה העברית, שוב כלל סיבוב סביב העולם והחל עם ייעוץ טופונימי-פוליטי בסיאול בדרום קוריאה (שלשָם שוב הוזמנתי ב1997-), המשיך עם הוראה בוולינגטון שבניו-זילנד ונסתיים עם סיור (שני) באיי האוקיאנוס השקט, הפעם הדרומי – רארוטונגה, טאהיטי ומואוריאה. במקרים רבים איחדתי את הפעילות האקדמית עם הטיסה בדאונים; הטסת דאונים (לא רחפנים או גלשנים!) הייתה הספורט והאהבה הגדולה שלי ועסקתי בה עד לשנים האחרונות.


תמונה 1056: פרופ' נפתלי קדמון כטייס דאונים חגור מצנח. אוֹקַנְיָה, ספרד, 1995.

אם אשוב עתה לספר על אגף המדידות, ברצוני להזכיר "אירוע" קטן שהקיף את כל המשרד. היה זה "מבצע הניקיון הגדול"; במועד כלשהו ד"ר אדלר, מנהל האגף, הכריז על מבצע להשלטת סדר וניקיון בכל המחלקות. אקדים כאן שבאותה תקופה התפרסם במשרד כתב עת בשם "מדיתון" שעדינה גפני ואני יזמנו אותו (דומני שהייתה זאת עדינה שהמציאה את השם). בכתב העת הזה ראו אור 16 חוברות חביבות עם כתבות מכל סוג, מקצועיות ואישיות, וכן חידונים וקריקטורות, וגם הוא נרדם  לצערי אחרי שאני פרשתי. ובכן, בסיומו של מבצע הניקיון פרסמתי ב"מדיתון" כתבה שבה הצעתי פרסים למדור שהצטיין בניקיון, כשהפרס הראשון היה: סוף שבוע חינם לזוג באגף המדידות….


תמונה 1117: ​שער אחת מחוברות ה"מדיתון".​

ומבצע זה מתקיים עד היום, בלי הפרס

על כל פנים בלי הפרס הנ"ל!

ועתה לנושא רשת UTM. באיזה שלב היא הונהגה, מה היו ההחלטות, ומתי עברנו מקאסיני-סולדנר להיטל UTM?

יש להבדיל בין שני מושגים: היטל UTM, שהוא היטל גלילי רוחבי (כמו גם היטל קאסיני-סולדנר שאותו "ירשנו" מן הבריטים) – ורשת UTM הריבועית המודפסת על גבי המפות. יש להבדיל גם בין המפות האזרחיות הבלתי מסווגות של אגף המדידות (במפות אלה מעולם לא הוחלף היטל קאסיני-סולדנר בהיטל UTM) ובין המפות ה"שמורות". ההסבה מקאסיני-סולדנר להיטל UTM נעשתה, לדעתי – ולא במחלקת הכרטוגרפיה – בצורה "מכאנית" מאד לא מוצלחת ולא מדויקת בגלל אי-חלוקה נכונה של ההפרשים בין שני ההיטלים. נדמה לי שזה היה באמצע שנות הששים של המאה הקודמת. מאוחר יותר הועלתה רשת UTM בכחול גם על המפות האזרחיות, ובכך גרמה לא מעט בלבול.

מתי הוספו המפות האזרחיות?

בכל שנות פעילותו עסק המשרד בהכנת מפות טופוגרפיות אזרחיות, ובעיקר בסדרת 1:100,000. המיפוי בקנ"ם 1:50,000 וכן בקנ"ם 1:20,000 היה מוגדר כ"מוגבל" אפילו בשימוש אזרחי. מתי החלה רשת UTM להופיע על גבי המפות האזרחיות (המוגבלות אז) בהיטל קאסיני-סולדנר – זו  שאלה שקשה לי לענות עליה. על כל פנים היה זה אחרי מלחמת ששת הימים, וכנראה בתחילת שנות השבעים.

עלי להזכיר עתה נושא שפעילותי בו החלה באותה תקופה, ואשר מעסיק אותי עד היום והפך לתחום ענייני המרכזי במחקר ובפרסומים. שמו של נושא זה הוא טופונימיה (Toponymy), ובעברית תורת השמות הגיאוגרפיים או תורת שמות המקומות. גם לתחום זה הכניס אותי יוסף אֶלסטֶר, ואולי שלא במודע. כמנהל מדור הכרטוגרפיה הייתי ממונה, בין היתר, על נושא הכנסת כל השמות במפות (עבודה שנעשתה על ידי משה תלמי שהזכרתיו לעיל). בשנת 1965 צירף אותי אֶלסטֶר כחבר לוועדת השמות הממשלתית, אשר פועלת עד היום במסגרת משרד ראש הממשלה בראשותו של פרופ' אברהם בירן. ועדה זו היא הגוף הסוברני בקשר לקביעת שמות מקומות בישראל – שמות של יישובים, שמות של אתרים היסטוריים ואתרי עתיקות, וכן שמותיהם של כל העצמים הגיאוגרפיים הפיסיים. השמות אשר נקבעים על ידי ועדת השמות, ורק אלה, הם השמות הרשמיים על פי חוק. ב- 1968 פרופ' דוד עמירן פרש מתפקידו כיו"ר ועדת המשנה לשמות גיאוגרפיים בוועדת השמות, ואני התמניתי ליו"ר אותה ועדת המשנה, אשר ממונה על קביעתם של שמות הרים, עמקים, נחלי אכזב ואיתן, ימות ואגמים, מערות, מעיינות, שמורות טבע, צמתים, מחלפים ועוד. עד היום אני מכהן בתפקיד זה. כיוון ששפות ושמות עניינו אותי מאז ומתמיד, אהבתי מאד את התפקיד הזה. ואז, בשנת 1977, פנה אליי משרד החוץ בהצעה מעניינת. יהודי מגואטמלה בשם פרופ' פרנסיסקו גל אשר שימש באותה עת סגן נשיא של ועידת האו"ם לסטנדרדיזציה של שמות גיאוגרפיים, כתב למשרד החוץ  בערך כך: מדוע לא תמנו אדם אשר ייצג את ישראל בקביעות בנושא זה באו"ם. למזלי הגדול פנה אליי משרד החוץ והציע לי את התפקיד. ומאז 1977 ועד היום אני מייצג את ישראל בוועידות אלה. התפקיד הוא מעניין מאוד ואף מרתק, ולעתים כרוך במתח רב, כי התחום הוא מקצועי מצד אחד, אך טעון מאד פוליטית מצד שני ואני אוהב את הצירוף הזה. כבר בוועידה הראשונה שבה השתתפתי, באתונה ב1977-, הבאתי לידי אישור האו"ם של כללי התעתיק מעברית לכתב לטיני שעובדו ואושרו על ידי האקדמיה ללשון העברית אשר משמשים בכל המפות הלועזיות של המרכז למיפוי ישראל, והתקֵפים עד היום, אף שיש היום הצעות שונות לשיפורים. כעבור זמן  מה צורפתי אל "קבוצת מומחי האו"ם לשמות גיאוגרפיים  (United Nations Group of Experts on Geographical Names, ובקיצור UNGEGN ), קבוצה שמיוצגים בה מומחים לטופונימיה מארצות רבות. תוך זמן קצר למדי נבחרתי לתפקיד הדַוַח  (rapporteur) של הגוף המקצועי הזה אשר מתכנס אחת לשנה או שנתיים (בעוד שוועידות האו"ם לשמות גיאוגרפיים נערכות אחת לחמש שנים). על בסיס יוזמתי לעריכה והוצאה לאור של מילון חדש למונחי הטופונימיה נבחרתי ב1989- ליו"ר ועדה לטרמינולוגיה בטופונימיה, ונתמניתי עורך של מילון בינלאומי של האו"ם למונחי הטופונימיה ב6-  השפות הרשמיות של הגוף הבינלאומי – אנגלית, צרפתית, ספרדית, סינית, רוסית וערבית. לפני זמן קצר, בספטמבר 2002, ראה המילון אור בניו יורק. בניגוד למרבית הפרסומים של האו"ם שהם אנונימיים, שמי כיוזם וכעורך המילון ושמה של מדינת ישראל מוזכרים שם בכל שש הלשונות. את הגרסה האנגלית, המקורית, כתבתי בעצמי, ו375- הערכים שכרב ע מהם נתרמו על ידי חברי הוועדה שלי, נדונו במהלך מספר ישיבות באו"ם. התרגום נעשה על ידי קולגים שלי ב-UNGEGN, אבל אני הייתי צריך לבדוק את הכל. סינית אינני יודע (מלבד מספר קטן של כרקטרים), רוסית אני קורא אך אינני דובר, ועם ערבית הסתדרתי, אמנם בעזרתה של שׂרית קורן הממונה על נושא השמות במפ"י. אבל בעיקר היה עלי לבדוק את הדוגמאות ב16- שפות וסוגי כתב שאותן אכן "תרמתי" למילון בעצמי. שילוב דוגמאות אלה  גם היה החידוש הבסיסי במילון הזה.


תמונה 1030: פרופ' נפתלי קדמון (ראשון מימין) בועידת האו"ם לשמות גיאוגרפיים (UNGEGN)  בג'נבה, שנת 1989. לידו, פרופ' FERJAN ORMELING, נציג האיגוד הקרטוגרפי הבינלאומי באו"ם. משמא​ל, מר HAAK, נציג מזרח גרמניה.

מי יזם את הטוֹפוֹנוֹמַסטיקוֹן?

אכן, כמעט שכחתי להזכיר אותו. לקראת סוף שנות השבעים או ב1980- – אינני זוכר את התאריך המדויק – החלטתי לערוך גאזטיר, כלומר רשימון, של כל השמות הגיאוגרפיים שנקבעו כחוק במדינת ישראל (בעיקר על ידי ועדת השמות הממשלתית) שיהיו בו שני חידושים. ראשית – הוא יהיה ממוחשב ויחליף את כרטסת השמות של משה תלמי. שנית – וזה אכן היה חידוש עולמי – הרשימון הסיפרתי יכלול לא את השמות בצורתם העברית בלבד אלא גם את תעתיקם לכתב לטיני על פי כללי התעתיק הרשמיים שהוזכרו לעיל. ביקשתי מעדינה גפני, שהייתה ספרנית אגף המדידות, להעתיק על טפסי מחשב את כל השמות שבכרטסת של תלמי, ביחד עם פרטים נוספים כגון השם הקודם (במידה והיה ידוע), סוג העצם הגיאוגרפי, הקואורדינטות ברשת ישראל וברשת UTM (ובמקרה של עצם גיאוגרפי קווי כגון נהר, נחל או רכס הרים, את קואורדינטות הקצוות), את מקור אישורו של השם ואת תאריך האישור.  אחרי סיום עבודה גדולה זו מסרנו את כל החומר לאנה במחלקת עיבוד נתונים, והיא הקלידה את הכל. אני כתבתי בשפת פורטראן, אז עוד על כרטיסי ניקוב, את תכנית המחשב לעיבוד החומר, לסידורו האלפביתי ולהדפסתו. התוצאה הייתה הגאזטיר הממוחשב הדו-כְתָבי הראשון בעולם. הוא התפרסם לראשונה בספרות המקצועית הבינלאומית במאמר שלי בשנת 1980. מאוחר יותר כתבתי, בעברית ובאנגלית, מבוא מקיף לגאזטיר, וכן הוספתי רשימון של השמות ערוך על פי סדר אלפביתי אנגלי, ורשימון נוסף ערוך על  פי השמות הקודמים. בשנת 1994 הוציא לאור בית ההוצאה "כרטא" בירושלים, בהנהלת עמנואל ושי האוזמן, את כל החומר הזה בצורת ספר יפה תחת השם  "טוֹפוֹנוֹמַסטיקוֹן – ספר השמות הגיאוגרפיים בישראל". וכמו האל הרומי יאנוס, גם ספר דו-לשוני זה הוא "דו-פרצופי". ומה פירוש השם? הבישוף אויסביוס מקיסריה ערך במאה הרביעית רשימון של כל שמות המקומות הנזכרים בתנ"ך ובברית החדשה, וקרא לו "אונומסטיקון", רשימת שמות. רציתי לכבדו, ורק הוספתי לשם את הקידומת טופו(ס), מקום. 

האם הדברים נעשו בשיתוף פעולה עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה?

לא, ויש לי עד היום ויכוח קל עם הלמ"ס (אשר עוסקת רק בשמות יישובים, כאלף במספר). דאגתי לכך שב"טוֹפוֹנוֹמַסטיקוֹן" ובמיפוי יופיע כל שם יישוב בעל שני מרכיבים או יותר עם מקף בין מרכיבי השם, כגון כפר-יהושע או תל-אביב או עין-זיתים.  המקף חייב לבוא משלוש סיבות. בנסיעתי האחרונה עברתי בעמק הירדן, וליד  אשדות-יעקב ראיתי את השלט הירוק הגדול של מע"צ שכתוב עלי ו בצד ימין אשדות יעקב בשתי שורות, ובצד שמאל בכתב לטיני  Ashdot Ya'aqov וגם זה בשתי מילים בשתי שורות. כל זר שיעבור שם יחשוב ש- Ashdot זה מקום אחד ו-Ya'aqov זה מקום שני. זו סיבה אחת להוספת מקף אשר יקשר בין המילים. סיבה שנייה היא כרטוגרפית: אם שמותיהם של שני יישובים בעלי שמות מורכבים מופיעים במפה פחות או יותר אחד ליד השני אז יש ארבע מילים רצופות והקורא, בעיקר הזר, לא ידע כיצד לחלק אותן. על כן שוב חייב להופיע מקף בין מרכיבי שני השמות. סיבה שלישית וחשובה ביותר זו האלפבתיזציה. בשם מורכב אפשר במקרים  מסוימים להפוך את סדר המילים, והמקף מונע אפשרות זו. ניקח למשל את עין זיתים. שם היישוב יופיע ברשימון אלפביתי כ"עין-זיתים" עם מקף. אבל המעיין בעל שם זה יופיע  כ"זיתים, עין": תחילה המרכיב הספציפי ולאחריו המרכיב הגֶנֶרי. בכך שונה הטוֹפוֹנוֹמַסטיקוֹן  בעל המקפים מרשימון הלמ"ס חסר המקפים.


תמונה 1100​: הדגמה מספר הטוֹפוֹנוֹמַסטיקוֹן.

אלו שפות אתה דובר?

שאלה טובה שאין עליה תשובה קצרה. אני מדבר שוטפת – וכותב ספרות מקצועית ואחרת –  בעברית, אנגלית וגרמנית, ומדדה לשונית בצרפתית, ספרדית ומעט אפריקאנס. הייתי בדרום אפריקה בשבתון כי אני אוהב סביבות רב-לשוניות, ואפריקאנס הגזורה מהולנדית היא שפה קלה מאוד ללימוד. הלטינית שלי חלשה גם היא. אבל לקרוא אני קורא יותר שפות, ומלבד שפות המשתמשות בכתב הלטיני, אני מסוגל לקרוא (לאט!) יוונית וקירילית, ובעזרת לוח היפוך גם קוריאנית ומעט תאיית. ביפנית יש שלושה סוגי כתב, ושוב בעזרת לוח היפוך אני מסוגל לקרוא יפנית בכתב קַטַקאנה. בסינית אני קורא כרקטרים מעטים מאד. במחשב אני יכול לכתוב בשבעה סוגי כתב, ביניהם רוסית קירילית, יוונית, ערבית וקַטַקאנה יפנית. כיוון שאני מסוגל לקרוא שמות גיאוגרפיים במפות ובלוחות זמנים בשפות ה"אקזוטיות" הללו, יכולתי לטייל לבד למשל בדרום קוריאה במקומות שבהם איש לא ידע אנגלית. ובכן זה באשר לשפות.

ברצוני להזכיר עוד את הפרסום המקצועי העיקרי שלי. זהו ספר אשר מסכם את פעילותי בתחום השמות הגיאוגרפיים ואת 25 שנות ניסיוני באו"ם ו- 20 שנות הוראת המקצוע באוניברסיטה העברית. ספר מקיף זה, אשר ראה אור בניו יורק בשנת 2001, הוא טקסט ההוראה הכללי הראשון בעולם בנושא הטוֹפוֹנִימיה, תורת השמות הגיאוגרפיים. ואכן שמו הוא Toponymy – the Lore, Laws and Language of Geographical Names. הספר עוסק אמנם בשמות בעולם בצורה סיסטמטית, אבל אני מזכיר בו את עבודת המרכז למיפוי ישראל וכן, כדוגמה לרשות ממלכתית לשמות מקומות, את ועדת השמות הממשלתית שלנו. לאחרונה הוא שימש ספר לימוד בקורס לסטנדרדיזציה של שמות גיאוגרפיים אשר נערך על ידי האו"ם בהולנד ובגרמניה. בשנת 2003 תורגם הספר ליפנית ביוזמת רשות המיפוי של יפן – כבוד נדיר לספר של מחבר ישראלי.

 

תמונות 1035, 1036: מימין: שער הספר טופונימיה (תורת השמות הגיאוגרפיים), הוצאת VANGAGE, ניו-יורק, שנת 2000. משמאל: שער הספר במהדורתו היפנית, שיצא לאור בשנת 2003.

ולבסוף עוד כמה פרטים, וכמעט קוריוזים, אשר קשורים בהופעת ישראל באו"ם בתחום זה הקשור במיפוי. ועידות האו"ם לשמות גיאוגרפיים נערכות אחת לחמש שנים ומיוצגות בהן המדינות החברות באו"ם, ואני מייצג את ישראל. הוועידה נחלקת לשלוש ועדות ראשיות, ובוועידה האחרונה, ב2002-, נבחרתי ליו"ר הוועדה הראשונה. הגוף המבצע, קבוצת מומחי האו"ם לשמות גיאוגרפיים, UNGEGN, לעומת זאת, אשר נפגשת לעתים יותר תכופות, מורכבת מ21- חטיבות גיאוגרפיות-לשוניות שלכל אחת מהן קול אחד. כך למשל יש חטיבה צפון אמריקאית, יש ה- United Kingdom Division שבה חברות בריטניה, ניו-זילנד, פיג'י ועוד; יש חטיבה הולנדית-גרמנית, יש חטיבה ערבית, נדמה לי עם 13 מדינות, וקיימות חטיבות נוספות. בזמנו ישראל השתייכה על חטיבה גיאוגרפית-לשונית בשם "דרום-מערב אסיה, ארצות לא ערביות. ומי היו חבריה? טורקיה, קפריסין, איראן, אפגניסטן  – וישראל. כמובן לא היה לנו מה לעשות שם. כאשר עלה חומייני לשלטון, האיראנים אמרו: בואו נוציא את ישראל מהחטיבה הזו, ובכלל נסלק  אותה מ-UNGEGN. ואז הצעתי: תוקם חטיבה מיוחדת בשביל ישראל, חטיבה עברית או ישראלית. בתחילה איש לא רצה לשמוע על כך, אבל אני מאוד פעיל בגוף הזה. כעבור שנה התחילו להטות אוזן, וכעבור  שנה נוספת אמרו חברי קבוצת המומחים: הבה נעביר את הנושא להכרעה לוועידה הכללית הקרובה. זו נערכה במונטריאול בשנת 1987, ושם גייסתי כוחות ככל שיכולתי. הערבים הביאו לדיון מולי את שגריר לוב, שגריר עיראק, שגריר ירדן ועוד "תותחים", שכולם היו נואמים מתלהמים אך לא התמצאו בנושאים המקצועיים. את ההתקפות הערבים יכולתי להביא על נקלה  "עד אבסוּרדוּם", כך למשל כאשר טענו  שישראל מחליפה את כל השמות הערביים, the ever-existing Arabic names, בשמות עבריים; למשל את נבלוס אתם הופכים במפותיכם לשכם. קל להוכיח שטות כזאת בפורום בינלאומי שרובו מכיר את התנ"ך. בקיצור: במונטריאול ב-1987  זכיתי לחטיבה גיאוגרפית משלי, כך שלישראל הקטנה  ולסין הענקית היו חטיבות משלהן, ועל ידי כך יש לי אותו כוח הצבעה כמו לכל גוש ארצות ערב גם יחד, וזה מצב יחידאי  באו"ם. אך איזה שם יינתן לחטיבה החדשה? כאן נתקבלה (בהסכמתי) הצעת פשרה של הנציג הבריטי, ידיד שבינתיים גם הוא הלך לעולמו; על מנת להתגבר על התנגדות נוספת בדבר שם החטיבה הוחלט כדלהלן: East Mediterranean Division, other than Arabic. ומי זה כאן  מלבד ערבים? דבר זה נתן לי מעמד חזק עוד יותר בגוף הזה. אבל הנה ההמשך. בשנת 1992  הוחלט שהוועידה הכללית הבאה ב1997- תיערך בטהראן. אז קמתי ואמרתי: רבותיי, אני רוצה לקבל בטחונות מממשלת איראן שאוכל לא רק להיכנס לאיראן אלא גם לצאת משם. מובן שלא ניסחתי זאת כך, אבל דרשתי שאיראן תתחייב שכל נציג רשמי של כל מדינה חברה באו"ם יוכל להיכנס לאיראן על מנת להשתתף בוועידה ולצאת ממנה. כשלא קיבלתי הבטחה מתאימה הכריזה מזכירות האו"ם: אנחנו נשלח לטהראן נציג של המחלקה המשפטית שלנו, ואתה יכול להיות סמוך ובטוח – וכן הלאה. עניתי: אני מצטער, אין זה מספיק; היה לי מספיק ניסיון רע ברוסיה. קמתי אפוא במושב UNGEGN שלפני הוועידה האמורה ואמרתי: רבותיי נציגי כל המדינות, אני מבקש מכולכם לדרוש את העברת הוועידה מטהראן למקום ניטרלי, וזאת משני טעמים. האחד היה הנימוק הפוליטי, והשני היה פמיניסטי; יושבת הראש של אחת הוועדות שהיא צרפתייה אשר אוהבת להתלבש בשיק צרפתי, אמרה לי: אם הוועידה תתקיים באיראן אינני נוסעת, מפני ששם יגבילו אותי בלבושי, חצאית ארוכה וכו', ולזאת איני מסכימה. ואם אני לא אסע, אזי ממשלתי תשלח גבר. טענתי אפוא שזו אפלייה מינית שאסור לאו"ם להיכנע לה. בפומבי אף אחד לא קם לתמוך בי ועשו זאת רק מאחורי הקלעים. האמריקאים אמרו לי פשוט: אנחנו לא נשתתף בוועידה. הייתי בטוח שאני נלחם בטחנות רוח. אבל כעבור כמה חודשים קיבלתי הודעה: מזכירות האו"ם מתנצלת; הוועידה תועבר לניו-יורק. וכאשר הייתי בניו-יורק ויום אחד שימשתי יו"ר הוועידה כולה, האיראנים יצאו בצורה הפגנתית מן האולם ואני הייתי מבסוט מאוד, מפני שנזכרתי בסיפור של המן אשר רצה להפיל את מרדכי והופל בעצמו. הוועידה האחרונה נער כה בברלין, ושם הצגתי, כמו בכל הוועידות,  מבחר מייצג נאה של מפות המרכז למיפוי ישראל. יתר על כן, בברלין נערכה גם תערוכה בינלאומית של קוריוזים בשמות גיאוגרפיים, ובה זכיתי בפרס השני על ידי הצגת גיליון מנדטורי בקנ"ם 1:100,000 ובו השם "שיח' מושעריף", כלומר "שיח' אינני יודע" שהוכנס למפה על ידי מודד של מחלקת המדידות.      

 

תמונה 1055: פרופ' נפתלי קדמון (מימין), כיו"ר בועידת האו"ם השביעית לסטנדרטיזציה של שמות גיאוגרפיים, שנת 1988, שהועברה על פי דרישתו מטהרן לניו-יורק. משמאל: סגן יושב הראש, ג'ון פארקר מאוסטרליה.

מתי סיימת את התפקיד אצלנו?

בשנת 1990. קשה לי להאמין שכבר עברו 12 שנים  מאז שפרשתי לגמלאות. אשתי ואני ערכנו  מסיבת פרישה לחמישים מעובדי מפ"י. הפכנו את המסיבה לטיול גדול לדרום הר יהודה, תחילה למערות בית גוברין ולתל מָרֵאשה, עם הדרכה מיוחדת באתר זה שטרם נפתח אז לקהל. לאחר מכן נסענו  למצפה משׂוּאה, ושם ערכתי מרוץ ניווט לעובדים. אשתי הכינה את כל האוכל ל- 50 הרצים הרעבים, בצורת פיקניק גדול תחת כיפת השמיים שאחריו הורעפו עלי 16 מתנות – כולן מעשיות וקשורות לאהבת הטיולים והמסעות שלי ושל אשתי. זו הייתה הפרישה הפורמאלית, אבל מאז אני נשאר בקשרים עם המרכז וגם ערכתי כמה מחקרים בשביל מפ"י, בעיקר בתחום השמות הגיאוגרפיים והתעתיק.

זהו, פחות או יותר, הסיפור של "הקשר הקדמון של קדמון עם מפ"י".


תמונה 1033: נפתלי קדמון (במרכז) בטיול הפרישה מהמרכז למיפוי ישראל, מצפה משואה, שנת 1990.​