שאול זייד ז"ל ומחלקת המדידות

​(סיכום שנערך בעקבות שיחה עם בנו קובי, ב-8 במרץ 2004, ומתוך כתבות ומכתבים שמסר קובי למשתתפי השיחה, ציון שתרוג וחיליק הורוביץ)

עבד במחוז חיפה מ-1946 והיה מודד מחוזי בגליל עד ראשית שנות ה-70': קובי זייד מספר על פעילות אביו, שאול זייד.​

תמונה 613: שאול זייד, 20.10.1927 – 6.11.1995.

שאול זייד נולד בשנת 1927, והיה ממשפחה בעלת שורשים ענפים בארץ. סבו מצד אביו היה ראש העדה היהודית בצפת. סבו מצד אמו היה חבר בארגון "השומר". שאול עצמו גדל בחיפה. בתקופה שלפני קום המדינה פעל במסגרת ארגון "ההגנה" והשתייך ליחידת הסיור והמודיעין בחיפה. מתוך יחידה זו הוקמה קבוצת מסתערבים ששאול השתייך אליה. במלחמת השחרור שירת שאול בגדוד 22 ונלחם על הגנת חיפה ושחרורה. במהלך שירותו הצבאי עבר קורס קצינים ושירת בגדוד איכון של חיל התותחנים כמודד. שאול נפצע במלחמת ששת הימים ועבר לשרת בפיקוד העורף. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת סא"ל.

ארגון "ההגנה" הכניס את שאול למחלקת המדידות המנדטורית בחיפה בשנת 1946. הייתה לו הבנה בנושא המפות, והוא היה דובר ערבית רהוטה, אנגלית וצרפתית. כישורים אלו עזרו לו ליצור קשרים במחלקת המדידות, שהיו בה בעיקר אנגלים וערבים. תוך כדי עבודתו העביר שאול חומר ומפות ל"הגנה", והמבצע החשוב ביותר שהשתתף בו היה במלחמת השחרור: האנגלים, לקראת הפינוי, התכוונו להעביר את כל המפות בחיפה לידי הערבים. שאול דאג לכך שיועבר אליהם חומר לא רלוונטי. את המפות החשובות ארז, ובלילה פיקח על חוליות של "ההגנה" שגנבו את המפות מהבניין, ששכן בלב האזור הערבי של העיר. המפות האלו שימשו אחר-כך את כוחותינו בכיבוש העיר חיפה והאזור כולו.​

שאול היה גם שותף לשילוב הדרוזים בצה"ל לאחר קרבות רמת-יוחנן, הודות להיכרות המתמשכת שלו, של אביו ושל סבו, עם הדרוזים, כמו גם עם מנהיגים ערביים בארץ.

אהבת מקצוע המדידות הובילה את שאול זייד להמשיך לעבוד במחלקת המדידות הישראלית לאחר קום המדינה. הוא היה אחד מראשוני העובדים במחוז חיפה. גולדשטיין היה מנהל המחוז, ושאול היה סגנו. לאחר מכן, בסוף שנות ה-50' או ראשית שנות ה-60', עבד במשך שנים אחדות כמודד מחוזי בגליל, כשהמשרד היה בטבריה, וכשהקימו את המשרד בנצרת, עבר לשם לתקופה קצרה. בראשית שנות ה-60' פרש שאול זייד ממחלקת המדידות ופתח משרד עצמאי, "ש. זייד ובניו בע"מ".

בשנות ה-50' היה שאול נציג מחלקת המדידות בוועדות שביתות הנשק עם סוריה ועם ירדן, ועסק במדידות ובקביעת הגבולות עם שתי המדינות. הוא גם היה שותף למפגשים שהתקיימו במלון "שולמית" בראש-פינה במסגרת ועדת שביתת הנשק עם סוריה.

כנציג מחלקת המדידות היה שאול עצמאי בעבודתו מול חברי הוועדה. ציון שתרוג, שהיה חבר בוועדת שביתת הנשק עם לבנון בשנות ה-60', ציין כי כל מי שהיה בועש"ן מטעם מחלקת המדידות היה עצמאי, והיה הכתובת שאליה פנו חברי הוועדה בכל נושא מקצועי הקשור למדידת הגבול. מנהל מחלקת המדידות יוסף אלסטר נתן לאנשיו, חברי ועדות שביתת הנשק, יד חופשית בנושא זה.

קובי זייד מספר כי מעדויות האנשים שעבדו עם אביו באותה עת, עולה כי הוא היה אדם אמיץ מאוד. איתן הבר, שהיה באותן שנים הכתב הצבאי של עיתון "במחנה", זוכר את שאול כאדם פטליסט ואמיץ, וזה עשה עליו רושם גדול. באחת מתכניות הטלוויזיה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, סיפר הבר על המפגש הראשון של רבין עם שאול זייד: בתקרית עם הסורים, אחת מני רבות, הם ירו ירי מסיבי לאורך כל אצבע הגליל. אותו היום כונה יום אלף הפגזים. כל צמרת הפיקוד של צה"ל שכבה מול הגבול הסורי, התחפרה עם הציפורניים באדמה, ואז שאל רבין: "מי המשוגע הזה שרץ תחת אש", ומישהו אמר לו: "זה שאול זייד". הבר סיפר שהתמונה הזו, של שאול זייד רץ כאילו שום דבר לא יכול לקרות לו, הדבקות הזו במטרה, הייתה מבחינתו נקודת ציון במערכת הקשרים ביניהם. בסוף שנות ה-50' כתב עליו מאמר במוסף של ידיעות אחרונות, ובשנות ה-80' כתב עליו מאמר נוסף בעיתון, שכותרתו הייתה: "אילו יכול היה לאסוף את הקליעים ואת רסיסי הפגזים שנורו אליו מגבול ירדן וסוריה, היה יכול לבנות אנדרטה לעצמו. שאול זייד היה האיש שסימן את גבולות ישראל, פעמים רבות תחת אש תופת".

רבין עצמו, בהיותו שר הביטחון, כתב לשאול במחצית שנות ה-80': "עבודתך בסימון גבולות המדינה בצפון, שלא פעם נעשתה תחת אש האויב אשר ניסה לסכלה בכל מחיר, זכתה להערכת כולנו...".

בשנת 1987 כתב צבי רסקי, ראש המועצה המקומית ראש-פינה דאז, מכתב לשאול ולמשפחת זייד, ובו סיכם את תרומתו של שאול באותם ימים. וכך כתב:

עם שאול נפגשתי בהמשך ב-1952/3 ועד שנת 1959 כששאול בא למדוד, לסמן ולקבוע בשטח, בהיותו מודד מוסמך לאורך הגבול הסורי, ולי כמפקד גוש תל-חי ומפקד הגזרה הסורית יצא לעבוד ביחד איתו.

שאול בעבודתו זו היה הסייר, הגשש והחייל הקדמי ביותר שלנו לאורך קו גבול מסוכן זה.

כזכור לכולנו, מאז חתימת הסכם שביתת הנשק עם הסורים וקביעת הגבולות שהתבססו ברובם על הגבול המנדטורי הישן ועל גבולות מפורזים, ומאחר שהסורים לא רצו לקבל הסכם ועובדות אלה, נאלצנו לסמן את הגבולות ולהגן עליהם באמצעות צה"ל ובכוח הנשק. היו משקיפי או"ם משני הצדדים, היו תיאומים מראש ברוב המקרים, אבל אצל הסורים אין דבר מוסכם.אפשר היה לסכם איתם לסמן גבולות, וכשבא המודד פתחו עליו באש או במקרה הטוב צעקו לעברו לעזוב את השטח ו/או איימו לחטוף אותו.

תקצר היריעה מלספר את עשרות הבעיות שהתלוו לכל סימון.

מאחר שאנחנו לקחנו זאת ברצינות תמיד, נערכנו עם כוחות צבאיים כולל ארטילריה, טנקים וכמובן כוחות חי"ר צמודים למודד – קרי לשאול – ולמשימה המוגדרת.

הגזרות הרגישות אצלנו, שבהן התפתחו לאחר מכן, ולעתים גם בעת הסימון, תקריות היו:

א. גזרת משמר הירדן – דרדרה: ליד פרדס חורי ממזרחה לירדן – מוצב דוריג'ת, חלקה 4, ג'לבינה, מוצב תל הילל ומעין עין א-תינה.
ב. האזור שממזרח לאגם ולביצת החולה:
    בעת ייבוש אגם וביצת החולה. כל הסימון בצד המזרחי (עבודה רבה וממושכת).
ג. מעיין דופילה:
ליד שמיר, כשהסורים היטו את המים בכל קיץ כדי שלא נוכל להשתמש בהם (במשק שמיר).
ד. עבודות פריצה של דרכי הפטרולים ובמיוחד במקורות הירדן:

   1.  באזור נחל הבניאס – צוקי כפר סאלד, תל פאחר, תל עזזיאת, נבי הודא, רמת הבניאס, חלקות ה-120 מ' ועוד.

   2. באזור נחל דן ובתל הדן (תל-אל קאד'י) – כשהסורים רצו להשתלט על מקור המים הגדול בין שלושת הנהרות היוצרים את נהר-הירדן, בעוד כל הנהר ומקורו נמצאים        בתחומי הגבול המנדטורי שלנו.

מי עדיין זוכר מרביתם של שמות אלה?

למי ששמות אלה אומרים משהו ו/או מזכירים משהו: באלה המקומות ולאורך תקופה של שש-שבע שנים זכה שאול להיות הסמן הימני של המודדים ולסמן למדינת ישראל ולנו, חייליה/שומריה של המדינה בגבול הסורי, היכן הגבול.

שאול עבד בתנאים קשים ומסוכנים, תחת אש, ולמזלו הרב לא נפגע. לי לא זכור ולו מקרה אחד ששאול סירב להיכנס ולמדוד בשל פחד או סכנת חיים.

אין לי כל ספק ששאול תרם רבות בסימון הגבול ושבזכותו יכולנו לסלול דרכי פטרולים, לעבד שטחים, לנצל מעיינות שהיו בשטחנו ולהוכיח לסורים כי בשטח השייך למדינת ישראל אנחנו הבעלים ואנחנו מחליטים מה לעשות.

על כל אלה ועל העבודה הברוכה והרבה שעשית בגזרות גבול אחרות ליד תל-קציר, עין-גב והשפך, על סימון הגבול על הגלבוע שבגזרת ירדן ועל הרבה הרבה עבודה שהשקעת בשירות המדינה יישר כוח, וגם אם מסופר על כך מאוחר, תבורך.

שאול היה נציג מחלקת המדידות גם בוועדת שביתת הנשק עם ירדן. בשנת 1987 כתב אל"מ במיל' שמעון לוינזון על שאול ועל עבודתו את הדברים הבאים:

שירתתי תקופה ארוכה מאוד במסגרת ועדות שביתת הנשק ובניהול קשרים עם או"מ ואחרים בכל הנוגע ליחסינו עם שכנינו. בשנים 51'-61' שירתתי במשלחת ישראל לוועדת שביתת הנשק עם ירדן. נדמה לי כי ההיכרות הראשונה עם שאול הייתה ב-1955 או 1956, כאשר במסגרת חקירת תקריות בגלבוע התעוררה שאלת מיקומו הנכון של קו שביתת הנשק. מאוחר יותר, בשנים 1959-1957, נערך סימון ממשי של קו שביתת הנשק באזורי הגלבוע ועמק בית שאן. כאן עבדנו יחד תקופה די ארוכה ושהינו בשטח למדידות ולבניית אבני הגבול. צריך לזכור שאזור הגלבוע היה פרוץ באותם ימים והגישה לאזור הגבול הייתה קשה מאוד. זכור לי כי כאשר ניגשנו לסימון הגבול באזור הכפר הערבי פקועה ושאול החל ללכת, נשמעו צעקות מכוח האבטחה של מג"ב כי אנו עוברים את הגבול. למעשה נמצאנו כמה מאות מטרים בתוך שטח ישראל, אבל מקובל היה שהגבול אינו במקומו. דבר דומה קרה בדרום עמק בית שאן באזור תל-מקחוז. כאן זכור גם קוריוז נוסף כאשר במהלך העבודה ניגשו אלינו כמה ערבים ירדנים וגיששו אפשרות לשחד את המודד כדי שיזיז את הגבול צפונה (כפי שהוא היה למעשה עד לסימון). נוצר מתח, ולאחר שהירדנים ערערו על המדידות שלנו, נערכה במקום פגישה משותפת עם מודדים ירדנים. המודד הירדני השתכנע בצדקת המדידות שלנו אבל ביקש שנאפשר לו להעמיד את מכשיר המדידה שלו (שולחנית ואלידדה) כדי שהכפריים יבינו ש"המכונה קובעת ולא הוא". בכלל, כדאי להדגיש כי בניגוד למה שהיה בגבול הסורי, הרי בגזרה הירדנית היה כל הזמן מגע הדוק עם המשלחת הירדנית לוועדת שביתת הנשק ונערכו הרבה פגישות משותפות במהלך סימון הגבול, אף על פי שרשמית לא השתתפו הירדנים בפעולת הסימון מאחר שלדידם היה זה "קו זמני" והם לא רצו לתת לו הכרה פוליטית על ידי סימונו במשותף. אולם למעשה הם עקבו אחרי העבודה ונערכו פגישות ומדידות משותפות.

שיתופו של שאול במסגרת עבודתנו בוועדת שביתת הנשק כלל גם זימונו לחקירות משותפות עם האו"מ והירדנים של תקריות שונות, שבהן היה צריך לקבוע את מיקומו המדויק של קו שביתת הנשק (כאשר לא היה מסומן בשטח או שסימונו לא היה ברור). שאול השתתף בדרך כלל בכל האירועים הללו בגזרת הצפון של הקו הירדני כמו בבירורים שונים באזור אגם נהריים.

על כך מוסיף ציון שתרוג כי בחלקו הצפוני של קו שביתת הנשק עם ירדן עבד שאול זייד, ובחלקו הדרומי של הקו עבד צבי פדבה. הסימון בין ישראל לירדן התבסס על מפה בקנ"מ 1:20,000 וחידוש הקו נעשה באמצעות מדידות בשולחנית. נעזרו גם בטריגים משני צדי הגבול.

‏ 

תמונה 609: שאול זייד לצד תיאודוליט.

על עבודתו של שאול כמודד מחוזי בגליל נכתב (על-ידי מחרז):

בראשית שנות ה-60' היה שאול המודד האחראי והמרכז של הצוותים שעבדו בכל רחבי הגליל ומחוז הצפון – החל בערב אל ערמשה שעל גבול הלבנון וכלה בסנדלה ומוקייבלה שעל גבול ג'נין, במטרה לאתר, לזהות, למדוד ולסמן, הן בשטח והן על גבי המפות, את כל אלפי החלקות שבבעלות מנהל מקרקעי ישראל, הכוללות את אדמות המדינה, אדמות קק"ל ואדמות רשות הפיתוח.

העבודה בוצעה ביסודיות ובדייקנות למופת, וכל חלקה ו/או חלק של חלקה אותר, נמדד וסומן על המפות של הכפר. החומר שימש כבסיס להכנת תיק קרקעות לכל יישוב ו/או כפר, והיה יסוד להמשך הפעילות לתפיסת החזקה במקרקעי המדינה הנ"ל. יש לציין כי עבודה רגישה ועדינה זו בוצעה מבלי שיהיה צורך, ולו פעם אחת, לבקש התערבות של המשטרה ו/או כוחות הביטחון, ובפרט בעת גילוי הנכסים שנתפסו על ידי מסיגי גבול שלא כחוק.

 

תמונה 611: שאול זייד עובד על מפה לצורכי רישום/מפת גוש/מפת תמורות. מימין: מכונת חישוב ידנית.

מעבר לעבודתו, הן במחלקת המדידות והן לאחר מכן בהיותו עצמאי, עסק שאול זייד גם בפעילות וולונטרית, הן בארגון "בני ברית" והן בארגונים נוספים. בשנות ה-50' עסק בקליטת העולים שהשתכנו במחנות העולים שער העלייה וטירת הכרמל. שאול היה מועמד לעיטור "יקיר העיר חיפה", ולא זכה לכך בשל פטירתו בנובמבר 1995. בשנת 1997 הוקמו מצפור וגן לזכרו בשדרות אבא חושי בחיפה, סמוך לשכונת דניה. שלט ההנצחה נושא את הכיתוב:

שאול זייד (1995-1927)

ממגיני העיר חיפה ובוניה

מראשוני המודדים בארץ

עסק בקביעת גבולותיה.

אדם רב פעלים

הקדיש חייו לפעילות ציבורית-התנדבותית.

 

תמונה 612: טקס חנוכת המצפור לזכרו של שאול זייד ב-1997. בת​מונה: ראש עיריית חיפה עמרם מצנע (במרכז), לידו יונה יהב סגן ראש העיר. שלישי מימין: אביאל רון

מנכ"ל מפ"י. עוד בתמונה בני משפחת זייד (האישה יונה, הבנים קובי, מוטי ואלדד, נשותיהם וילדיהם).

תמונה 614: מצפור שאול זייד בחיפה.​