תולדות המפות של ארץ ישראל

פרופ' נפתלי קדמון

תולדות המפות של ארץ-ישראל – סקירה תמציתית, פרופ' נפתלי קדמון: התפתחות תורת המפות והמיפוי; מפת מידבא; מפות העולם מימי הביניים (א"י וירושלים במרכז העולם); מפות א"י בתקופת הצלבנים, ימי הביניים, תקופת הרנסנס; מפות פורטולניות לניווט ימי; מפת ז'אקוטן; מפות א"י במאה ה- 19, מפות  הקרן הבריטית לחקירת א"י (PEF), תקופת המנדט ומדינת ישראל.​

כללי

הכרטוגרפיה, תורת המפות והמיפוי, היא מקצוע עתיק יומין ורבים סבורים שיסודותיה קדומים אף מאלה של הכתב. מכיוון שלא נשתמרו בידינו מפות מלפני תקופת הכתב, מסתמכת דעה זו על העובדה שעמים שונים, אשר לא פיתחו כתב משלהם עד ימינו, ובהם האסקימואים בגרֶנלנד והמֶלַנֶסים באיי האוקיינוס השקט – עשו מפות מקוריות ורבות -עניין(1). אבל המפות העתיקות ביותר ששרדו במקורן הן מפות חרס מארם-נהריים, שגילן נאמד בחמשת אלפים שנה בקירוב.

תורת המפות התפתחה במקומות שונים בעולם בעת ובעונה אחת וללא תלות זה בזה, ואפשר למצוא הקבלה בין המפות שהוכנו במזרח אסיה, ובעיקר מוצרי הכרטוגרפיה הסינית, לבין אלה של ערש התרבות המערבית – ביוון, שארץ-ישראל הייתה כלולה במידה רבה בתחום השפעתה או לפחות בתחום התעניינותה. ביוון התפתחה ספרות היסטורית-קוסמוגראפית, שאפשר לכנותה גיאוגרפית, ויצירותיה של ספרות זו היו מלוות במפות רבות. אבל שעה שהספרים נשתמרו – בחלקם רק באמצעות תרגומיהם לערבית או ללטינית בימי הביניים, ומלשונות אלו ליתר לשונות אירופה – לא הגיעו אלינו המפות המקוריות. כך, למשל, ידוע שתלמי, הוא קלאודיוס פְּטוֹלֶמַאִיוֹס (Claudius Ptolemaios או Ptolemy), צירף לחיבורו הגדול "מדריך לגיאוגרפיה" לא רק מפות, אלא גם הוראות לבניית היטלי-מפות, כלומר שיטות, מתימטיות בעיקרן, להעברת הצורות מפני הארץ הכדוריים אל המפה המישורית. אך כל המפות המקוריות אבדו, ורק העתקיהן שרדו.

ארץ-ישראל זכתה למיפוי עוד בתקופות קדומות, בעיקר בידי היוונים אוהבי-המדעים, וכמה מן המפות שהִתוו שוחזרו בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. אבל מאמר זה אין עניינו במפות משוחזרות (לבד ממפה אחת; ראה להלן) אלא במפות מקוריות. יתר על כן, הוא מתאר בעיקרו מפות של ארץ-ישראל או כאלה שארץ ישראל במרכזן, ולא רק מפות שבהן הייתה כלולה גם ארצנו. עם זאת, לא נוכל להתעלם כליל ממפות אחרונות אלה. התיאור שלהלן הוא כרונולוגי, אף כי סדר הזמנים נוגד במקרים מסויימים את הרצף ההגיוני של ההתפתחות הכרטוגרפית.

מפת מֵידְבָא

בהשוואה למפה העתיקה ביותר ששרדה עד היום, שגילה, כאמור, כחמשת אלפים שנה, הרי המפה הקדומה ביותר של ארץ-ישראל ששרדה במקורה, מפת מֵידְבָא, היא "צעירה" ביחס. טווח הזמנים שמקיפות מפות ארץ-ישראל קצר אמנם, כ- 1,500 שנים בלבד, אך הרציפות במיפויה של ארץ ישראל בולטת במיוחד: רציפות זו עולה על זו שבמִיפּוּיָה של כל ארץ אחרת. הסיבה לכך נעוצה בהיות הארץ קדושה לנוצרים יושבי אירופה, שמקרבם יצאו גם ציירי המפות בעת העתיקה ובימי-הביניים, וגם המגלים והחוקרים, שהחלו תרים את העולם החל בתקופת התחייה שבראשית העת החדשה.

המפה המקורית העתיקה ביותר המתארת את ארץ-ישראל שנשתמרה עד היום, היא כאמור מפת מידבא, פסיפס צבעוני שהוכן בשנת 565 בקירוב כריצפה לכנסייה בעיירה מֵידבָא (או מַדַבָּא) שבעבר הירדן המזרחי. הפסיפס נתגלה בשנת 1884, בעת עבודות שחזור בכנסייה, שבעטיין הושחתו חלקים ממנו. אך על פי השטח שנותר, התברר לחוקרים עד מהרה שבפסיפס מתוארת מפה היסטורית של ארץ ישראל בתקופת התנ"ך והברית החדשה. מחקר מעמיק יותר הראה שהמפה, המכוונת למזרח (כלומר צד מזרח נמצא בראשה), נעשתה על פי האוֹנוֹמַסְטִיקוֹן, רשימון-שמות (מלשון όν  oμα, שֵם ביוונית) של כל המקומות הנזכרים בתנ"ך ובברית החדשה שחיברו אוֹיְסֵבְיוּס (Eusebius), בישוף קיסריה שחי בשנים 260-340 לספירה. השמות במפה, וכן התיאורים המקראיים וההיסטור יים המלווים אותם, כתובים יוונית בדייקנות רבה, ועד היום מהווה מפת מידבא מִסְמָךְ חשוב בחקירת הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל(2).

 
תמונה 1209: ​מפת מידבא​

מפות עולם

נושא מעניין בתחום הכרטוגרפיה של ימי הביניים הן מפות העולם. בהשפעת הכנסייה הנוצרית, שאסרה כל מחקר חילוני וכל עיסוק ב"מדע" הגיאוגרפי, התפתחו בתקופה זו מפות דמיוניות-סְכֵימָטִיות, שתיארו את העולם כולו במתכונת דתית או פסוידו-דתית. בין אלה בולטות המפות העגולות, שנחלקו לשני סוגים עיקריים: מפות האזורים (zonal maps), שחילקו את העולם לאזורי אקלים מקבילים, ומפות "מעגל הארצות" (Orbis Terrarum). אלה האחרונות מכונות בשֵם זה לפי שהן מתארות את העולם כמעגל, ששני גופי-מים מחלקים אותו לשלוש היבשות אסיה (למעלה), אפריקה (מימין) ואירופה (משמאל). גופי מים אלה צורתם כצורת האות הליטינית T; זרועָהּ האנכית של אות זו היא הים התיכון, וזרועהּ האופקית – הנהר דון (טנאיס), הים השחור והים האיגיאי משמאל, והנהר נילוס – מימין. משום צורתן הסכימטית של מפות אלה הן מכונות מפות T-in-O (T בתוך O); אותיות אלה אינן אלא ראשי התיבות של צירוף המילים הלאטיני  Terrarum Orbis  שהוזכר לעיל, והן נחשבו למעין מוֹנוֹגְראמה אלוהית. כמעט בכולן נמצאת ארץ ישראל או ירושלים, שנחשבה למרכז העולם, באמצע המפה, ומשום כך אנו מתארים אותן במאמר זה.


תמונה 1206: מפת T-in-O הקדומה ביותר (באדיבות פרופ' קדמון)


תמונה 1207: מפת T-in-O מהמאה ה- 14, שצורפה לכתבי סאלוטיוס (באדיבות פרופ' קדמון)


תמונה 1208: מפת T-in-O ​מהמאה ה- 15 (באדיבות פרופ' קדמון)

בסוף ימי הביניים הוכנו מפות, עגולות ברובן, מפורטות יותר וגדולות מאוד בחלקן, אך סכימטיות גם הן, כגון מפות אֶבְּסטורף (Ebstorf) והֶרְפורד (Hereford) מן המאה ה- 13. גם אלה כללו את ארץ ישראל במידת פירוט גדולה יחסית לשאר חלקי המפה.

מסעי הצלב העשירו את הספרות הכרטוגרפית במספר רב של מוצרים מפתיים, בחלקם בעלי עניין רב. כך, למשל, ערך מתתיהו פאריס (Matthew Paris) האנגלי מפה של הדרך מאנגליה לארץ הקודש. הפרט הבולט ב ה בתחום ארץ ישראל הוא העיר עכו, שבהיותה מרכזם של הצלבנים במשך רוב ימי שהותם בארץ, תוארה בקנה-מידה גדול יותר מכל שאר המקומות(3). גם מפות ערים הוכנו בתקופה זו, לראשונה בכרטוגרפיה הארץ-ישראלית, ומפות רבות של ירושלים ועכו נשתמרו מאז.


תמונה 1215: קטע ממפת הדרך לארץ הקודש של מתתיה​ו פאריס


תמונה 1214: מפת ארץ הקודש של מתתיהו פאריס

מארינו סאנוּדוֹ (Marinus Sanudus), אציל וֶנציאני שהיה במשך זמן-מה מושל רודוס, הגיש לאפיפיור יוחנן ה- 22 במאה ה- 14 תוכנית לכיבושה מחדש של ארץ הקודש במסע צלב נוסף. תכניתו לא יצאה אמנם אל הפועל, אבל מפת ארץ ישראל שסופחה אל ספרו Liber Secretorum Fidelium Crucis, ושורטטה בידי פטרוס וֶסְקונטה (Petrus Vesconte), נלוותה למהדורות שונות של כתבי פטולמאיוס אחרי "גילויים מֵחדש" ותרגומם מן היוונית. היא מתארת את נחלות השבטים, וחידוש מעניין בה הוא "רשת הקואורדינטות" המותווית בשוליה( 4 ).


תמונה 1213: מפת ​ספרו של מארינו סאנודו

תקופת מסעי הצלב מתקשרת עם כיבושי הערבים. בניגוד ליהודים ולנוצרים, הערבים לא ראו מעולם בארץ-ישראל יחידה גיאוגרפית עצמאית, ותיארו אותה תמיד כחלק של א-שַאם (סוריה), ועל פי הרוב במפות של אגן הים התיכון. המפות הערביות מכוונות בקירוב לדרום, שכן המוסלמי פונה בעת תפילתו לעיר הקדושה מכה. על מנת להקל עליו למצוא את כיוון התפילה (הקִיבְּלָה), תואר הים התיכון ברבות ממפות אלה בצורה גיאומטרית-סכימטית, כגון בצורת בקבוק, וַאזָה או נאד לנוזלים.

 

מפות פּוֹיְטִינְגֶר ומפת בֶּרְנְהַרד מבְּרַייטֶנְבַּך

מפות ארץ-ישראל שתוארו לעיל היו ברובן מפות היסטוריות. הן הציגו את מצב הארץ, ובעיקר את יישוביה, לא בעת הכנתן אלא כפי שתוארו בכתבי הקודש.

במאה ה- 16 גילה קונראד צלטס (Konrad Celtes) מגילת-קלף ארוכה וצרה, שצוירה אולי במאה ה- 12 או במאה ה- 13 באחד המנזרים בדרום גרמניה. צֶלטֶס הוריש מפה זו לידידו, קונראד פּוֹיְטִינְגֶר (Konrad Peutinger), שהעתיק ופרסם אותה לראשונה (המפה שבמאמר זה לקוחה מהעתקה מאוחרת). מחקר מאוחר יותר גילה שזוהי מפה של האימפריה הרומית, החל בגאליה במערב (ואולי אף החל באנגליה; הקטע המערבי ביותר של המפה אבד אחרי שגזרו אותה לשנים-עשר קטעים) ועד פרס והודו במזרח. מפת פּוֹיְטִינְגֶר, כפי שהיא מכונה מאז, היא אחת המפות המעניינות והחדשניות ביותר בכל תולדות הכרטוגרפיה, שכן היא מהווה מפה נושאית: היא מציגה את היישובים על-פי חשיבותם, באמצעות סימנים מוסכמים; וחשוב ומעניין מזה – היא מתארת את רשת הדרכים הרומיות הסלולות, באורך כולל של כ- 100,000 ק"מ, באמצעות קטעי קווים אדומים, הנמתחים מתחנת-דרכים אחת לשכנתה, וליד כל קטע מצוין אורכו במילין רומיים, ממש כמו במפות כבישים של ימינו. אבל נראה שאין זו מפה היסטורית, אלא מפה "עדכנית"; תוכנה מצביע על כך שהיא חוברה בשנת 365 לספירה בקירוב (הנתונים על הדרכים והיישובים שבה מתייחסים למועד זה). (5 )

 

תמונה 1211: מפת פויטינגר

מפה "עדכנית" אחרת היא מפתו של בֶּרְנְהַרד מבְּרַייטֶנְבַּך (Bernhard von Breitenbach), איש כנסייה גרמני ששהה בארץ-ישראל במאה ה- 15; היא צוירה בידי אֶרְהַרד רוֹיבִיך (Erhard Reuwich) בשנת 1483. מפה זו מציגה את ארץ-ישראל כפי שנראתה בעיני איש הכנסייה והצייר ההולנדי; היא מתארת את ירושלים בפירוט ובדיוק "פוטוגרפי" כמעט. בעוד המפה כולה מכוונת למזרח, כלומר כאילו במבט מן הים התיכון לעבר הירדן, התיאור של ירושלים משולב בה במבט מהר הזיתים מערבה, שֶכֵּן זה הכיוון שהעיר נראית בו במיטבה.


תמונה 1212: מפת ברנה​רד מברייטנבך

מפות פּוֹרְטוֹלַנִיוֹת

עם התרחבות השַיִט והספנות בסוף ימי הביניים התפתח בארצות מערב הים-התיכון, בעיקר בספרד ובאיטליה אך גם בפורטוגל, סוג מפות לניווט ימי הנקרא מפה פּוֹרְטוֹלַנִית (מלשון portus, נמל בלאטינית). מפות אלה, שהחלו להופיע למן שנת 1300 לערך, בעקבות המצאת המצפן, ניכרות ברשת צפופה של קווי-כיוון מצפניים המכסה את פניהן, וכן בשמות המקומות שלאורך החוף, הכתובים בדרך-כלל רק ביבשה ובניצב לקו החוף. הן מתבססות על שלושה סוגי מדריכים לימאים: הפֶּרִיפְּלוּס (periplus), מדריך להפלגה סביב אגן ימי, לאורך חופיו; הפַּרַפְּלוּס (Paraplus), מדריך להפלגה לאורך קטע או נתיב מסוים; והדִיאַפְּלוּס (Diaplus), מדריך להפלגה בים הפתוח. ארץ-ישראל מופיעה ברבות מן המפות הפּוֹרְטוֹלַנִיוֹת של הים התיכון, שהוסיפו לצאת לאור במשך כמאתיים שנה, עד סוף המאה ה- 15. רובן משורטטות על קלף. באחדות מהן מופיעה ארץ-ישראל כשערי החוף מסומנות בה.

מפות תקופת התחייה (הרֶנֵסַנְס)

תקופת הרֶנֵסַנְס באירופה (במאות ה- 15 וה- 16), ששאפה להחזיר את עטרת תרבות יוון ורומא הקלאסית ליושנה, השתחררה מכבלי הדוֹגְמָה הדתית כמעט בכל התחומים, ובין השאר הסירה גם את המכשולים שעמדו קודם לכן לפני הימאים. הבאת המצפן לאירופה, פיתוחן של אוניות-מפרשים (במקום אוניות-משוטים) והמצאת שיטות לשימור מזון, תרמו גם הם להתפרסות נרחבת של מסעי התגליות. הספנים-המגלים נזקקו למפות עדכניות ככל האפשר, והם-הם שסיפקו לכרטוגרפים חומר עשיר ומגוון לעדכון מפותיהם. מאמצי המְמַפִּים כוונו לא רק אל ארצות רחוקות שנתגלו זה לא כבר, אלא גם אל ארץ-ישראל, וכך מוצאים אנו "דור" של מפות חדשות של ארץ-ישראל, שלראשונה בתולדות הכרטוגרפיה של ארצנו יש בהן קווי דמיון גיאוגרפיים בין המפה ובין המציאות.

מרכזי הכרטוגרפיה במאה ה- 16 ובמאה ה- 17 היו בעיקר בארצות השפלה, שם פעלו בהכנת מפות עולם וגם בעשיית מפות של ארץ ישראל. גֶרְהַרְד מֶרְקַטוֹר (Gerhard us Mercator), אברהם אוֹרְטֶלְיוּס (Ortelius), אברהם בְּלַאוּ (Blaeuw) ואחרים; בצרפת – משפחת הקרטוגרפים סַנְסוֹן (Sanson), ד'אַנְוויל (D'Anville) וד'לִיל (De Lisle); בגרמניה – סבסטיאן וַלְדְזֵימִילֶר (Sebastian waldseemüller), סבסטיאן מִינְסְטֶר Münster)) ועוד; באנגליה – תּוֹמַס פוּלֶר (Thomas Fuller), ג'ון סְפִּיד (John Speed) וכריסטופר סַקְסְטוֹן (Christopher Saxton); וכן באיטליה, בספרד ובפורטוגל.

רבות ממפות ארץ-ישראל, שהכינו הכרטוגרפים הדגולים ובתי ההוצאה הכרטוגרפיים הידועים בתקופת התחייה ובתקופת הרֵפורמציה שבאה אחריה, היו עדיין מפות היסטוריות שתיארו את ארץ התנ"ך. אף המפות העבריות, המעטות ביחס, ששורטטו בעקבותיהן, תיארו בעיקר את חלוקת הארץ לנחלות השבטים, ואת נתיב בני-ישראל בצאתם ממצרים. במאה ה- 18 החלו מתרבים ספריהם של נוסעים שביקרו בארץ ישראל, ואל ספרים אלה נתלוו במקרים לא-מעטים מפות, שציינו את שמותיהם הערביים של היישובים הקיימים ולא רק את השמות המקראיים.

מפת זַ'קוֹטֶן

המפה הראשונה של ארץ-ישראל, או לפחות של חלקה, שהתבססה על מדידה מפורטת של מרחקים וכיווני מצפן וכן מעט על שיטות המדידה (ובהן הטריאנגולציה) שפותחו באירופה, ובעיקר בצרפת, במאה ה- 18, נעשתה בידי חיל המשלוח הצרפתי שכבש את מצרים בשנת 1798 וחדר ל"דרום סוריה", כפי שכונתה ארץ-ישראל בימים ההם. הקולונל זַ'קוֹטֶן (Jacotin) וחבר עוזריו – מודדים, מתמטיקאים ואסטרונומים, אך גם ארכיאולוגים – מיפו את מישור החוף של ארץ-ישראל וכן את עמק יזרעאל ואת הגליל, בקנה המידה החדש של 1:100,000. לראשונה נערך מיפוי מקורב גם של התבליט, כלומר של ההרים והעמקים, באמצעות שיטת הקווקוו (hachuring), שהומצאה בידי לֶהְמֵן (Lehmann) בבַּאבַארְיָה. אומנם מיפויו של זַ'קוֹטֶן היה מדויק (במושגים של אותו זמן) רק באזורים שבהם עבר צבא נפוליאון בדרכו לעכו, אבל באלה הוא מספק מידע רב, ובכלל זה את כתיבתם הערבי של שמות המקומות בצד הכתיב הצרפתי( 6 ).

 

תמונה 1230: מפת ​ז'קוטן, גליון עכו

מפות ארץ ישראל במאה ה- 19

במאה ה- 19 התרבו מחקרי ארץ ישראל. אדוארד רוֹבִּינְסוֹן (Edward Robinson) סיכם את ממצאיו בספרו Biblical Researches, שיצא לאור בשנת 1838 והיה מלווה מפה בקנה מידה 1:400,000 מאת הַיינְרִיךְ קִיפּרְט (Heinrich Kiepert), מגדולי הכרטוגרפים הגרמניים בני זמנו. וַן-דֶה-וֶלְדֶה (Van de Velde, 1852) והֶנרי בֵּייקֶר טְרִיסְטְרָם (Tristram, 1865) הרחיבו אף הם את מיפוי הארץ, וכן הרב יהוסף שווארץ (1852), בעל "תבואות הארץ", אף כי ברוב המקרים נעשה המיפוי במחקריהם של אלה בקנה-מידה קטן. לתשומת לב מיוחדת זכה ים המלח, הנמוך בכל היַמות בכדור הארץ. לִינְץ' (Lynch) מדד ומיפה אותו לראשונה בשנת 1848, והוא היה הראשון (וה יחיד, עד לשנות השבעים של המאה ה- 20) שמדד את עומק מימיו המירבי, קרוב ל- 400 מטרים. היום מקובל עומק של כ- 330 מ' בלבד, כי שכבות מימיו התחתונות הן ביצת מלח סמיכה.

מפות הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (P.E.F.)

את המונח "מיפוי טופוגראפי" לגבי ארץ-ישראל אפשר לייחס לראשונה למחקריהם של הבריטים, ובעיקר לאלה של שליחיה של הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (.F.E.P, Palestine Exploration Fund). בשנים 1865-1864 מיפה הסרן וילסון (Wilson) את ירושלים בקנה-מידה גדול, לצורך התקנת רשת ביוב ואספקת מים, ואַנְדֶרְסוֹן (Anderson) מיפה את צפון הארץ בשנת 1865. אבל עבודת המיפוי היסודית והמקפת ביותר נעשתה בידי משלחת של הקרן בשנים 1877-1870. בראשה של משלחת זו עמד תחילה סגן קוֹנְדֶר (L. Conder), ואחר-כך חברו, הסגן קִיטְצֶ'נֶר (H.H. Kitchener), שהיה ברבות הימים ללורד קִיטְצֶ'נֶר, מושל סודן, ולשר המלחמה של בריטניה. המיפוי התבסס לראשונה כולו על טריאנגולציה אשר החלה בקו בסיס ליד רמלה, וכיסה את כל שטחה של ארץ-ישראל מבקעת באר-שבע וצפונה. התבליט תואר בשיטת ההצללה בצבע חום, בהנחה של הארה אנכית. כל השמות הערביים נבדקו היטב בשטח והושוו עם שמות עבריים, יווניים ורומיים קדומים. שמונה הכרכים המלווים את מפעל המיפוי (Survey of Western Palestine) ובהם כרך אחד של רשימוני שמות בלבד (Vol. VI: Name List) אוצרים שפע של מידע, שחשיבותו רבה עד היום. כקנה-מידה ל- 16 גיליונות המפה בחרה ה- .F.E.P את קנה-המידה הטופוגרפי שהיה נהוג בבריטניה באותם זמנים (ועד לפני כ- 30 שנה): אינץ' אחד למייל, כלומר 1:63,360.

( 7 )


תמונה 1210: מפת ​ .F.E.P,  גליון נצרת

משלחת בריטית אחרת של הקרן לחקירת ארץ ישראל, בהנהגתו של הקפטן נְיוּקוֹמְבּ (S.F. Newcombe), מיפתה את חצי-האי סִינַי בקנה-מידה של 1:125,000 (בקירוב חצי אינץ' למיל), כהמשך למיפּוּיָם של קוֹנְדֶר וקִיטְצֶ'נֶר. מיפוי זה של סיני כבר היה הכנה לקראת מלחמה אפשרית עם הטורקים – מלחמה שאכן פרצה בשנת 1914, עם כניסת האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה.

בעת המלחמה הפעילו גם צבאות הבריטים וגם הצבא הטורקי-הגרמני את יחידות המדידות והמיפוי שלהם לצורך הכנת מפות עדכניות של זירת הקרבות בארץ-ישראל. התוצאות נדפסו, בין השאר, בכמה סדרות של מפות טופוגרפיות. הגרמנים הוציאו לאור את המפות הטופוגרפיות בקנה-מידה 1:50,000 ומספר קטן של גיליונות אף  בקנ"מ 1:25,000, בעוד הצבא הבריטי השתמש בקנה-מידה של 1:40,000, במפה שהתבססה על מפת ה- P.E.F., בצירוף השלמות ועדכונים. חיל האוויר הגרמני היה הראשון אשר הסתייע, להשלמת המפות ולעדכונן, בתצלומי אוויר.

תקופת המנדט הבריטי

עם הקמת מחלקת-המדידות של ממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל, בשנת 1921, החלו השלטונות במיפוי הארץ – ושוב מבקעת באר-שבע צפונה – לצורך מיסוי והסדר-הקרקעות. הסִדרה הראשונה של מפות טופוגרפיות נעשתה בקנה-מידה 1:20,000, אבל בשנות השלושים של המאה ה- 20 הוחל בעריכתה ובהדפסתה של מפה שחשיבותה רבה עד היום: סִדרת המפות הטופוגרפיות בקנה מידה 1:100,000. שתי הסדרות נעשו לפי מדידות בשדה בעזרת שולחנית-מדידה, תֵיאוֹדוֹלִיט ומַאֲזֶנֶת, והמפות בקנה-מידה 1:100,000 בצפון הארץ שימשו בסיס למפות אגף-המדידות של ישראל עוד בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. מחלקת המדידות המנדטורית גם ערכה לראשונה מפות ערים מפורטות, ואף החלה בהוצאתן לאור של מפות היסטוריות.

המיפוי במדינת ישראל

אחרי מלחמת העצמאות, עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, ירשה מחלקת-המדידות שבמשרד העבודה את מקומה של מחלקת-המדידות המנדטורית. בשנת 1970 הוסב שמה ל"אגף המדידות", ולאחר מכן, בשנת 1991, ל"מרכז למיפוי ישראל". החל מאמצע שנות החמישים התבסס כל המיפוי הטופוגרפי על שימוש פוטוגרמטרי בתצלומי אוויר, וסדרת המפות הטופוגרפיות החדשות, בקנה-מידה 1:50,000, נקבעה כסדרה הכלל-ארצית העיקרית. בצידה שימשה סדרת המפות הטופו-קַדַסְטְרִיוֹת בקנה-מ ידה 1:10,000 (שהציגו גם את הקַדַסְטֶר, רישום בעלות הקרקע), וכן מפות רבות בקנה-מידה קטן יותר. סדרת מפות הערים מכסה היום את כל ערי המדינה, וגם מגוון המפות הנושאיות התרחב מאוד. היום משמשים תצלומי-לוויין כרקע למפות שונות, ומחשבים אלקטרוניים מבצעים את כל החישובים הדרושים להכנת המפות, ואף רבות מפעולות השרטוט.

המפעל הכרטוגרפי הנושאי החשוב ביותר במדינת ישראל הוא "אטלס ישראל", שמהדורתו הראשונה ראתה אור בשנים 1956 עד 1964. האטלס כולל כ- 720 מפות במגוון עשיר של נושאים בכל תחומי הגיאוגרפיה הפיסית, האנושית, הכלכלית וההיסטורית, ובעריכתו שותפים רבים מבכירי המדענים בישראל. מהדורה שנייה ומעודכנת, באנגלית, הודפסה בשנת 1970. מהדורה שלישית, דו-לשונית, שימשה שער-הכניסה הכרטוגרפי לשנות השמונים, ומהדורה רביעית בפורמט קטן, מיוחדת לבתי ספר, יצאה לאור בשנת 1995.​

הערות ומקורות

1. L. Bagrow (ed. R.A. Skelton), History of Cartography, C.A. Watts, London 1964.

2 .תיאור מפורט של מפת מידבא מצוי אצל: מ' אבי-יונה, "מפת מידבא – תרגום ופרוש", ארץ-ישראל, ב, ירושלים 1953. וכן: אטלס ישראל, בעריכת אלסטר, גלעד, גרדון, עמירן, צידון, קדמון ורוזנן, מחלקת-המדידות ומוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, ירושלים 1964-1956, גיליון  1/ I.

3.  אטלס ישראל, שם, גיליון  4/ I.

4.  שם.

5.  שם, גיליון  3/ I.

6.  שם, גיליון  5/ I.

7.  תיאורה של המפה שהתקינה משלחת זו ב- 26 גיליונות בקנה מידה 1:63,360 (אינץ' אחד למִיל), מובא בפירוט: שם, גיליון  6/ I.

מקורות נבחרים

אטלס ישראל, מדור I – קרטוגרפיה, מהדורה ראשונה, בעריכת אלסטר, גלעד, גרדון, עמירן, צידון, קדמון ורוזנן, מחלקת המדידות ומוסד ביאליק, ירושלים 1964-1956, מהדורה שנייה, באנגלית, 1970. מהדורה שלישית, דו-לשונית, 1985.

ז' וילנאי, ארץ ישראל בתמונות ובמפות עתיקות, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1961.

ד' עמירן, "מפות טופוגרפיות של ארץ-ישראל מימי מלחמת העולם הראשונה", ארץ ישראל, ב, מוסד ביאליק, ירושלים תשי"ג, עמ' 40-33.

נ' קדמון, "הנגב ומפותיו במסגרת מיפוי ארץ-ישראל, ארץ הנגב – אדם  ומדבר, בעריכת א' שמואלי וי' גרדוס, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תל-אביב 1978, עמ' 342-332.

י' שטנר, מפת ארץ ישראל ותולדותיה, מוסד ביאליק, ירושלים 1951.

L. Bagrow, (ed. R.A. Skelton), History of Cartography, C.A. Watts, London 1964.                            

,R. Röhricht, Biblitotheca Geographica Palaestinae, Neuausgabe von D.H.K. Amiran, Jerusalem 1963.                                                                                                                                                        

R. V. Tooley, Maps and Mp Makers, B.T. Batsford, 4th edition, London, 1970.                                   

ר' רובין: ירושלים במפות ובמראות. תלאביב, 1986.

K. Nebenzahl, Maps of the Holy Land. Gross River Press & Steimatzky, New York & Tel-Aviv, 1986.

E. Laor, Maps of the Holy Land, Cartobibliogrphy of printed maps, 1475-1900. Meridian, Amsterdam, 1986.                                                                                                                                   ​

א. תשבי (עורך), ארץ ישראל במפות ממידבא ועד הלווין, מוזיאון ישראל ומשרד הביטחון, 2001.

נ. קדמון וא. שמואלי (עורכים), מפות ומיפוי. כתר, ירושלים, 1982. ​​