הקמת המערכת להסדר קרקעות
בשנים 1922-1920 עשה הממשל האזרחי של המנדט הבריטי בא"י כמה צעדים כדי לקדם את מדידות הקדסטר בא"י. התפיסה הייתה שיש לאפשר מהר ככל הניתן ביצוע עסקאות מקרקעין, ואלה יתרמו לפיתוח הכלכלה בארץ. ב-1 בדצמבר 1920 מונה מנהל למחלקת המדידות, מייג'ור לֵי במקום המנהל הזמני (מייג'ור קווינלן). פורסמו פקודות אחדות, הוקמו מחלקות ומוסדות העוסקים בקרקעות, נערכו כמה קורסים להכשרת מודדים מקומיים ונעשה מאמץ להביא לארץ מודדים בכירים.
ב-25 ביולי 1920 פורסמה פקודת המדידה הקדסטרית שאפשרה למודדים בנפות עזה ובאר-שבע להיכנס לשטחים פרטיים, במטרה לבצע מדידות לצורכי הקדסטר. בספטמבר 1920 נחתמה פקודת העברת הקרקעות. הפקודה ביטלה איסור מתקופת השלטון הצבאי להעברת בעלויות במקרקעין (בגלל חוסר רישומים עות'מאניים על עסקאות קרקע, ומחשש לספסרות בקרקעות). הפקודה הובילה לחידושן של העסקאות, בתנאי שתתקבל הסכמת הממשלה (או הנציב העליון על עסקאות בשווי העולה על 3,000 לירות מצריות) לכל רכישה. פקודות נוספות שפורסמו היו פקודת אדמות מחלול (באוקטובר 1920) שעסקה בקרקעות שניתנו על-ידי המדינה לעיבוד חקלאי, אך לא עובדו במשך שלוש שנים, ופקודת אדמות מוַאת (בפברואר 1921) שנועדה למנוע השתלטות פרועה על קרקעות הפקר שוממות מחוץ לשטחי הכפרים. פקודת בתי הדין לקרקעות (ב-8 באפריל 1921) אפשרה לבתי דין ניידים לעבור ממחוז למחוז כדי לברר וליישב מהר ככל הניתן תביעות ומחלוקות בענייני גבולות, נחלות וזכויות בעלות. ב-1 ביוני 1921 הוסדר מקצוע המדידה בחוק כדי לאפשר פיקוח על המדידות וכדי למנוע ממודדים לא מוסמכים להשתתף במפעל הקדסטרי.
כמה מוסדות הוקמו כדי לעסוק בענייני הקרקעות. ביולי 1920 החלו הדיונים להקמת בית הדין לענייני קרקעות. ב-18 באוגוסט 1920 הוקמה ועדת הקרקעות (Land Commission) בראשות מייג'ור אלברט אברמסון, ותפקידה היה לחקור את הבעיות הנוגעות לענייני קרקעות, לאתר את קרקעות המדינה ולנהלן. הוועדה המליצה בפני הנציב העליון סר הרברט סמואל להקים את מחלקת הקרקעות כמשרד ממשלתי לטיפול בנושא הקרקעות. בסה"כ הוקמו בראשית תקופת המנדט שבעה גופים לטיפול בענייני הקרקעות. מלבד הגופים המוזכרים לעיל עסקו במקרקעין גם מחלקות החקלאות והמדידות, מרשם המקרקעין ומחלקת הסדר המקרקעין. כדי לייעל את הטיפול בקרקעות נעשה ניסיון לאחד לפחות חלק מהגופים למוסד אחד. ההצלחה הייתה חלקית. באוקטובר 1921 אוחדו מחלקות הקרקעות ומרשם המקרקעין בניהולו של ג'יימס נלסון סטאבס (שהיה אחר-כך נציב הקרקעות והמדידות בפועל). בעקבות האיחוד איבדה ועדת הקרקעות מכוחה, ותפקידיה הביצועיים הועברו למחלקת הקרקעות.
בשנים 1922-1921 התקיימו כמה קורסים למדידות בבית מחלקת המדידות שבקונסוליה הגרמנית לשעבר ביפו. הקורסים נועדו למודדים מקומיים. בקורס הראשון למדו 12 תלמידים. סביר כי בקורסים שהתקיימו לאחר מכן למד מספר דומה של תלמידים. כן נעשו מאמצים לגייס מודדים בכירים מאנגליה ומרחבי האימפריה.
ממשלת המנדט שאפה לזרז ככל הניתן את המדידה הקדסטרית בארץ ישראל. קופתה הייתה ריקה והיא נזקקה לתשלום מסים. ועדה שמינה הנציב העליון סר הרברט סמואל קבעה כי "יש להאיץ את המדידה הקדסטרית בכל המהירות, במטרה להנהיג את שיטת המס על הקרקע במקום על היבול השנתי". אם ממילא משלמים מס על הקרקע, כדאי יהיה לחקלאים לעבד אותה. באוגוסט 1922 אישר שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל את המלצות הוועדה.
המדידה הקדסטרית בשנים 1927-1921
המדידות הקדסטריות והמיפוי החלו ב-1921 בדרום מישור החוף והתקדמו לאורכו צפונה. בשנים 1924-1921 נעשו המדידות הקדסטריות באזורי עזה ורפיח. בשנת 1925, במקביל להמשך העבודות באזורי עזה ורפיח, החלו לערוך מדידות גם בסביבות יפו, בלוד ובקיסריה. בלוד נמדדו מטעי הזיתים ובאזור יפו הפרדסים. בשנת 1926 נמשכו המדידות והמיפוי במחוז יפו, כולל אזורי לוד ורמלה, וב-1927 נמדדו מישור החוף מדרום לרחובות, אזור, הרצליה, טול-כרם, חדרה, חיפה, הר הכרמל ועכו. במקביל נעשו עבודות מיפוי בירושלים (1921-1920), ביריחו בע'ור אל פרע (ליד גשר אדם), בעמק בית-שאן ובצמח. המיפויים נעשו בקנ"מ שבין 1:2,000 (סביבות עזה וירושלים) ל-1:10,000 (מישור החוף מדרום לרחובות). כמה מיפויים באזור יפו נעשו בקנ"מ 1:500.
תמונה 1388: המיפוי הקדסטרי 1927-1920
בדו"ח השנתי של מחלקת המדידות לשנת 1925 נמסר שמאז 1922 נמדדו 1,338,672 דונם של שטחים חקלאיים. בדו"ח לשנת 1929 נמסר שמאז 1923 נמדדו בדרום הארץ כ-2 מיליון דונמים, 70% מהם ראויים לעיבוד חקלאי (דגנים), 9% פרדסים ובוסתנים, 15% דיונות חול ו-6% אדמת מרעה בלתי מעובדת.
תפוקת המדידות לא הצביעה על הצלחה של המפעל הקדסטרי. בדו"ח שפורסם ב-1923 סיכם מייג'ור לֵי, מנהל מחלקת המדידות, כי כמה גורמים הקשו על העבודות: מאמץ מקצועי שהופנה לירושלים ולמדידות נוספות, רב-גוניות בתנאים (טופוגרפיה, אקלים, אוכלוסייה ושפות) שהקשתה על ביצוע עבודה מסודרת וכן רמתם הנמוכה של המודדים, עלותם הגבוהה והצורך לשמור על בטחונם (ב-3 באוגוסט 1923 שדדה כנופיית בדואים מחנה ליד בית-דרדיס, כ-12 ק"מ מזרחית לעזה, ורצחה את אחד העובדים).
עם זאת, נראה כי הסיבה העיקרית לאי הצלחת המפעל הקדסטרי הייתה חוסר התיאום בין מחלקת המדידות לבין מחלקת רישום המקרקעין. כל מחלקה פעלה כאילו לעצמה. מחלקת המדידות ביצעה את המדידות והמיפוי,אך מי שצריך היה לערוך את חקירת הזכויות ולנהל את ההסדר, לא הגיע לשטח. רישום העברות המקרקעין נעשה במתכונת הישנה של רישום שטחי המכר ורישום ההעברות, ולא על סמך מדידות שיטתיות. בהיעדר נוהל משפטי לדרך החקירה והרישום נוצרה במערכת תחושת אין-אונים, וללא חקיקה מיוחדת הייתה גם עבודת המיפוי חסרת ערך. המפעל היחיד שבו התקיים שיתוף פעולה בין צוותי המודדים לוועדות התיחום של מחלקת הקרקעות היה מפעל המדידות בבקעת בית-שאן ובבקעת הירדן. זה היה המפעל היחיד שבו נופקו שטחי קניין (קושאנים) על סמך הסדר קרקעות שנעשה על יסוד מדידה ורישום של בעלויות בספרי האחוזה.
מדידת אדמות המדינה בבקעת הירדן ובבקעת בית-שאן
בפברואר 1922 קיבלה מחלקת המדידות פרויקט מדידה, סימון ומיפוי של קרקעות המדינה באזור סמח (כיום צמח), בקעת בית-שאן וע'ור אל פַרִע שבאזור גשר אדם. עבודות המדידות והמיפוי נעשו בעקבות הסכם להסדר אדמות "ע'ור מודאוארה" (מודאוארה – מוסבות, מועברות. מדובר בקרקעות שהשתייכו בעבר לסולטן התורכי, אך במהפכת 1908 בתורכיה הופקעו ממנו והועברו לאוצר המדינה). ההנהגה הציונית התכוונה לרכוש את אדמת בית-שאן כדי להתיישב בהן. הערבים התנגדו, ואז החליט הנציב העליון, הרברט סמואל, לרצות את התושבים המקומיים והציע להם לרכוש את הקרקעות. ההסכם נחתם ב-19 בנובמבר 1921 בין ממשלת א"י לבין נציגם של האריסים והתושבים שהתגוררו באדמות אלו.
תמונה 1389: אדמות הסכם ע'ור מודאוארה
בניגוד לפרויקט הקדסטר הארצי, שבו נכשל שיתוף הפעולה בין מחלקת המדידות למחלקת רישום המקרקעין, בפרויקט זה בלט שיתוף הפעולה בין המודדים לבין העוסקים ברישום המקרקעין. הוקמה "ועדת תיחום" שתפקידה היה לתחום את השטחים ולסמנם, לאחר ששמעה את בעלי העניין ויישבה את המחלוקות ביניהם. לוועדה היה מעמד משפטי שאפשר לה לסיים את המחלוקות תוך כדי עבודה בשטח.
השלב הראשון בעבודת המודדים נעשה על-פי הכללים הגיאודטיים. נמדד קו בסיס מדרום לכנרת, בין דגניה א' לדגניה ב', ואליו נקשרו רשת טריאנגולציה ראשית ומשנית (עד סוף שנת 1922 נקשרו המדידות לרשת הגיאודטית הארצית). לאחר מכן החלו המדידות לצורך הסדר הקרקעות: בשלב הראשון נעשה מיפוי מצבי של פרטי הנוף בקנ"מ של 1:4,000, ללא קווי גובה. במפות סומנו גם גבולות הגושים המעובדים. לאחר מכן חושבו שטחי הגושים, ונתוניהם נשלחו לוועדת ההסדר. הוועדה החליטה על גודל חלקות הקרקע ועל הבעלויות בכל גוש. הנתונים הוחזרו לאנשי מחלקת המדידות, ואז שורטטו על-גבי מפות הגושים וחלוקתם הפנימית לחלקות. כל השטח פוצל ליחידות משנה שחולקו ליחידות בעלוּת. במפות סומנו גם הנקודות שמהן ימדדו ויחתמו את גבולות החלקות בשטח. לאחר עבודת ההכנה הקרטוגרפית נשלחו המפות לשדה עם מסמכים נלווים, לצורך סימון החלקות בשטח.
עבודות המדידות והבירורים בשטח נתקלו בקשיים כגון הפרעות מצד התושבים המקומיים ותנאי אקלים קשים. למרות הקשיים השלימו המודדים את רשת הטריאנגולציה של הפרויקט בשטח של 304 קמ"ר עד סוף 1923. במאי 1924 הושלמה מלאכת מיפוי כל השטח שבהסכם – 220,000 דונם. המיפוי הקדסטרי של האזור נעשה בקנ"מ 1:4,000. אדמות הכפרים ושוליהם מופו גם בקנ"מ גדול יותר: 1:500, 1:1,000 ו- 1:2,000.
עד מאי הושלם גם חלק מהסדר המקרקעין, וחלקות קרקע ראשונות הועברו לידי הבעלים החדשים, על פי ההסכם. ב-1926 נמסר כי מחצית מהשטח כבר חולק ונמסר לבעלים. עבודת ההסדר נמשכה עד 1931, תוך כדי מסירת השטח לתושבים המקומיים.
פעילות לעריכת רפורמה בקדסטר: 1928-1923
בשלהי שנת 1923 הזמינו הנציב העליון סר הרברט סמואל והמזכיר הראשי של ממשלת א"י, הגנרל קלייטון, את ארנסט דוסון לבדוק את המצב שאליו נקלע מפעל הקדסטר. דוסון, ששירת לפני כן במצרים מ-1898 עד 1923, היה שותף לסקר הקדסטרי במצרים, ניהל את המדידות הטופוגרפיות ואח"כ את מחלקת המדידות המצרית, ושימש גם כיועץ כספי לממשלת מצרים. בהיותו בקי בנושאי המדידות, הסדר המקרקעין ומנהל הכספים, היה המתאים ביותר לבדוק את הסיבות למצב בארץ ולהציע הצעות לפתרונו.
בין נובמבר 1923 ל-1927 ביקר דוסון בא"י כמה פעמים. הוא הגדיר את הליקויים במערכת והציע הצעות לפתרונם. שלוש טעויות עיקריות נעשו לדעתו בארץ. 1. ממשלת א"י סירבה ללמוד מניסיונם של הבריטים בפתרון בעיות דומות במצרים, בהודו ובסודן. 2. על ממשלת א"י היה לתקן מיידית את חוקי הקרקעות העות'מאנים ולא לתלות את תיקונם בהשלמת המדידות. 3. כישלון ארגוני. לא רק שמחלקות מרשם המקרקעין והמדידות לא היו מתואמות ביניהן – הן התנהגו כמחלקות יריבות הלוחמות זו בזו.
במחלקת המדידות מצא דוסון ארבע נקודות תורפה: תכנית עבודה שאינה שלמה; שיתוף פעולה לקוי עם מרשם המקרקעין; אי-יכולת להדפיס מפות; ומחסור בעובדי שדה. לעומת זאת, לא היו לו טענות כלפי עבודות המדידה של מודדי מחלקת המדידות. ככלל, דוסון ראה לנגד עיניו את מחלקת המדידות כמוסד לאומי מרכזי שיקבל על עצמו את כל משימות המדידה, המיפוי וייצור המפות של א"י (עד אז נשלחו גיליונות המיפוי להדפסה בקהיר או בסאות'המפטון שבבריטניה). דוסון גרם גם לשינוי בהשקפת עולמו של מייג'ור לי, מנהל מחלקת המדידות. לי ראה בתחילה את מחלקת המדידות כמחלקה קטנה שייעודה העיקרי מדידות ומיפוי לצורכי קדסטר. עם סיום המדידות, טען, יהיה צורך לצמצם את מחלקת המדידות. עתה, תוך כדי עבודתו של דוסון, השתנתה דעתו. במאי 1925 ביקש להגדיל את מספר עובדי המדידות בשדה ולהתחיל בהכשרתם לקראת ביצוע הרפורמה שהציע דוסון (ראה להלן). לי הכין את מחלקת המדידות לחידוש העבודות עם הנהגת הרפורמה, וזכה על כך להערכה.
כבר לאחר ביקורו הראשון ב-1923 הגיש דוסון דו"ח ובו המליץ לערוך רפורמה בחוקי המס ובדיני הקניין הקרקעי ולאמץ את שיטת Torrens – השיטה המתקדמת להסדר קרקעות ולשמירה על זכויות הקניין (שיטת טורנס מבוססת על ארגון ספרי האחוזה לפי גושים וחלקות, שהן יחידות שאינן משתנות, ורישום הזכויות בהן. שיטה זו הוצעה במקום שיטת הרישום לפי שמות בעלי הקרקע, שהם מתחלפים ואינם חד-משמעיים). לדעתו של טורנס, המפה הקדסטרית היא חלק בלתי נפרד ממסמכי הסדר הקרקעות ומרישומן. מכאן נובעת חשיבות עבודת המדידות והמיפוי. עוד קבע דוסון שאין תחליף להסדר קרקעות שנערך בשדה. בכך טבע את דפוס העבודה הנדרש מפקידי ההסדר. עליהם לצאת ממשרדיהם אל השטח, וכל החלטה שתתקבל תסומן על-ידיהם מיד במפות ובספרי האחוזה.
ממשלת בריטניה הודיעה ב-23 במאי 1924 שהיא מאמצת את מסקנותיו של דוסון. לאחר ביקורו השני בא"י במרץ 1925, מונה ליועץ לענייני קדסטר לממשלת א"י. בספטמבר 1926 נתמנה, במינוי ארעי, לנציב הקרקעות הראשי בא"י. בתפקיד זה שירת עד שמונה במקומו מושל מחוז הצפון, אלברט אברמסון ב- 7 נובמבר 1927.
דוסון לא עבד לבד. עזרו לו בשלב מסוים פ"ס ריצ'ארדס, מנהל מחלקת החישובים במחלקת המדידות המצרית וו"ה קרוסטוויט, מפקח לשעבר על הדפוס הממשלתי המצרי. באפריל 1926 עזרו לו ד"ר פרדריק גודבי ומר משה דוכן, שסיכמו את תולדות דיני המקרקעין בארץ כמדריך לפקידי הסדר הקרקעות.
פועלו של דוסון עורר את ממשלת א"י לפעול ברוח חדשה בדרכה אל הרפורמה בהסדר הקרקעות. הביטוי הטוב ביותר לפעילות זו היה פרסום פקודות ותקנות שאפשרו לבצע את הרפורמה, תוך החלפה או ביטול של תקנות עות'מאניות ישנות.
ב-29 ביוני 1927 נשלחה ללונדון טיוטת פקודת הסדר הקרקעות – סידור זכויות הקניין. הפקודה אושרה ופורסמה ברבים ב-26 בינואר 1928. הפקודה הכירה, לראשונה, במפה כמכשיר סטטוטורי, שבלעדיו לא ניתן לבצע רישום או הסדר מקרקעין. ב-30 ביוני 1927 נשלחה ללונדון טיוטת פקודת מס הרכוש העירוני, שנועדה להחליף את המיסוי התורכי. הפקודה התפרסמה בסוף יוני 1928. בדצמבר 1927 התקבלה פקודת ביטול מס המעשר (פדיון המעשרות) – פקודה חשובה בתהליך הרפורמה, שמטרתה הייתה להמיר את המסים העות'מאנים במס צודק יותר. בינואר 1928 הציעה מחלקת המדידות את הפרוצדורה של המדידות והסדר המקרקעין. מטרתה הייתה ליצור סדר בעבודת הקדסטר על-ידי חלוקת הפעילות ל-2 שלבים: השלב הטופוקדסטרי – שלב הכנת מפות המיועדות לסקר הקדסטר, והשלב הקדסטרי – שלב ביצוע הסימון והמדידה, שבו השתתפו הן פקידי ההסדר והן הכפריים המקומיים. ב-15 בפברואר 1928 התקבלה פקודת המשקלות והמידות. בפקודה נקבעו הוראות לניהול השיטה המטרית בארץ. הפקודה החדשה הקלה על מערך החיים הכלכלי בארץ ישראל ועל המדידות. ב-1 ביוני 1928 התפרסמה ב"עיתון הרשמי" פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין), 1928 (הפקודה התקבלה כבר במאי). מטרתה העיקרית הייתה לקבוע את סידור ספרי האחוזה על יסוד מדידה מדויקת. הפקודה הזו הגדירה את תהליך עבודת הקדסטר, אימצה את שיטת טורנס והסדירה גם את מדידת הקרקעות ורישוי המודדים. הייתה זו הפקודה החשובה ביותר בתהליך הרפורמה. בשנת 1930 תוקנו גם תקנות המודדים, המתייחסות בעיקר לצורכי הרישום.
מאז פרסום פקודת הקרקעות 1928 ערכה מחלקת המדידות מיפוי מקיף לצורך ביצוע סקר פיסקאלי - הצעה נוספת של דוסון, שנבעה מההבנה כי שומת נכסים תיערך במהירות, ותהייה מהירה הרבה יותר מעבודת ההסדר האיטית. עבודת המיפוי הושלמה ב-1934, ואז פרסמה הממשלה את פקודת מס הרכוש החקלאי. פקודה זו השלימה את סדרת חוקי היסוד של הרפורמה הקדסטרית. פקודה זו קבעה בחוק את שיטת עבודת היסוד של המיפוי: מדידות בשדה, הכנת תרשימים, שערוך הקרקעות, חלוקתן לגושים פיסקליים, חישוב השטחים וסיווג הקרקעות לצורך קביעת מס הרכוש שיש לשלם לכל קטגוריה של קרקעות.
מערכת המדידות והסדר המקרקעין 1947-1928
במאי 1929 העבירה מחלקת המדידות עובדים ממדידות הטריאנגולציה והטופוקדסטר לצוותי המדידה שעסקו במדידות להסדר המקרקעין. עבודות ההסדר נעשו אז בשלושה אזורים במישור החוף - ביפו, ברמלה ובעזה (בעזה נעשתה המדידה פעם נוספת, כדי לתקן את העבודה שנעשתה כבר באזור ב-1923). צעד זה שיקף את הרצון להגביר את קצב מדידות הקדסטר. המודדים התקדמו בעבודת המיפוי כמעט ללא עיכובים.
לעומת זאת, פקידי ההסדר נבלמו הרבה בשל תביעות שוליות וקטנוניות של החקלאים. העיכובים גרמו להצטברות מאות תכניות של גושים במחלקת המדידות שהמתינו לפקידי ההסדר. הפער גדל משנה לשנה ואיתו תחושת תסכול של העובדים.
עם פרישתו של לי התכוון אברמסון לשפר את עבודת ההסדר על-ידי איחוד המחלקה להסדר מקרקעין ומחלקת המדידות. אברמסון רצה לעמוד בראש הארגון המאוחד, אלא שהנציב העליון, סר ארתור ווקופ העדיף על פניו את פרדריק ג'ון סלמון, שהתחיל את שירותו בא"י ב-27 במרץ 1933 כמנהל מחלקת המדידות. ב-1 במרץ 1935 מונה סלמון לנציב הקרקעות והמדידות.
בשנתיים הראשונות של סלמון כמנהל מחלקת המדידות, תפוקת המדידה לצורכי רישום הייתה בשיאה: בשנת 1933 נמדדו 424,000 דונם ובשנת 1934 628,524 דונם – שיא שלא היה כדוגמתו קודם לכן, וגם לא אחר-כך. אלא שבניגוד להספק הגדול של מודדי מחלקת המדידות, תפוקת אנשי הסדר המקרקעין הייתה נמוכה. בשנת 1933 הוסדרו 334,139 דונם ובשנת 1934 283,464 דונם בלבד.
הפתרון שנמצא היה האטת קצב המדידות שנעשו על-ידי עובדי מחלקת המדידות. סלמון ראה זאת בעין יפה, כי האטה כזו אפשרה למודדים לעבוד ללא לחץ ולדייק יותר בעבודה. במשרד יכלו אנשי מחלקת החישובים והכנת המפות הסופיות לסגור פערים, ועובדים התפנו לעבודות מיפוי אחרות שהוזנחו בשל עבודות הקדסטר. במקביל הוגדל מספר אנשי הסדר המקרקעין.
כשסלמון היה כבר נציב הקרקעות והמדידות, הוא הכריז על מבנה ארגוני חדש של הנציבות, שכלל משרד ראשי, מרשם מקרקעין ומדידות. בהזדמנות זאת ביטל סלמון את מחלקת הקרקעות, ועיקר משימותיה הועברו אל המשרד הראשי. חלק מסמכויות המשרד הראשי בנושא הסדר המקרקעין הופקדו בידי הצוותים בשדה. אלה קיבלו את הסמכות להחליט ולחתום על החלטתם באתרי המדידות בנושאים שאינם במחלוקת. בכך ניסה סלמון לסגור את הפער בין התקדמות המדידות לבין הפיגור בעבודת הסדר המקרקעין. בשנת 1935 הושגה המטרה באופן חלקי - תפוקת המדידות ירדה ב-43% מ-628,524 דונם בשנת 1934 ל-360,660 דונם בשנת 1935, ולעומת זאת תפוקת ההסדר גדלה ב-5%, ל-289,549 דונם.
המרד הערבי ב-1939-1936 קטע את התהליך. עוינותם של ערביי ארץ ישראל גרמה לצמצום עבודות ההסדר והמדידה ולבלימת התהליך לצמצום הפער בין תפוקת ההסדר לבין תפוקת המדידות. במהלך המרד נרשמו מקרים לא מעטים של תקיפת מחנות מודדים, השמדת מסמכים, שדידת מכשירים ואפילו רצח מודדים. המדידות כמעט הופסקו במגזר הערבי, והמאמץ הופנה להסדר מקרקעין ביישובים היהודיים, שם המודדים היו בטוחים יותר.
המרד הערבי דעך לאחר פעילותן של ועדת פיל וועדת וודהוד, שעסקו בסוגיית חלוקת הארץ בין יהודים לערבים. ב-28 בפברואר 1940 פורסמו תקנות העברת הקרקעות, שפגעו בזכותה של האוכלוסייה היהודית לרכוש אדמה ברוב שטח הארץ. ב-1940 החל אנדרו מיטשל לנהל את מחלקת המדידות, ובתקופתו, למרות לחץ של הצבא הבריטי להפיק מפות צבאיות, נשארו המדידות עבור הסדר המקרקעין עיקרה של העבודה במחלקה. מיטשל נקט כמה צעדים: הוא הגדיל את מספר קבוצות המודדים, הקים בתי ספר ארעיים למודדים בג'נין ובנצרת והעלה רעיונות לזירוז הסדר המקרקעין, תוך מתן דגש ליתר שיתוף פעולה בין המודדים לבין פקידי ההסדר. מיטשל רצה להגיע ל-900,000 דונם מוסדרים לשנה, לעומת 300-200 אלף בתקופת סלמון. בשנים 1946-1940 הושלם המיפוי של גושי הרישום בהיקף של 2,039,078 דונם. כוח האדם גדל מ-78 עובדים בתקופת סלמון ל-736. כדי להדגיש את הגידול בהיקף המדידות, ראוי לציין כי עד סוף 1933 נמדדו בארץ 2,900 גושים, עד סוף 1939 נמדדו 6,250 גושים, ובסוף 1946 הושלמה מדידת כ-11,000 גושים.
ביוני 1947 פרסמו הבריטים מפה המסכמת את מצב הסדר המקרקעין. המפה יצאה לאור כקובץ מפות שהוכן עבור ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם (אונסקו"פ), שהמליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות. בכיתוב על המפה נרשם כי הוסדרו בארץ ישראל 5,240,042 דונם. ב-533,880 דונם, נשלמו רק עבודות השדה והקדסטר וב-599,550 דונם הושלמה רק המדידה המוקדמת. בסך הכול הקיפה העבודה בשלבים הסופיים 6,376,472 דונם מתוך 13 מיליון דונם ויותר, שהוכנה בהם תשתית טופוקדסטרית.
לסיכום, ראוי לציין כי עם סיום המנדט השלימה מחלקת המדידות מדידה ומיפוי של כ-20% משטח הארץ בגבולות המנדט (5,240,044 דונם מתוך 26,300 קמ"ר), וכ-40% מהשטח שיועד על-ידי הבריטים להסדר. הקרקעות המוסדרות היו בעיקר לאורך מישור החוף, בכרמל, בעמקים (יזרעאל, בית-שאן), בעמק הירדן, באזור הכנרת ובעמק החולה. כן נכללו בהסדר חלקים מהגליל התחתון והעליון. בשולי הקרקעות המוסדרות סומנו גם קרקעות מדודות וקרקעות שנעשתה בהן עבודת שדה מכינה.
תמונה 1390: מפת הסדר הקרקעות בתום תקופת המנדט
