מחלקת המדידות במדינת ישראל, המשיכה להתבסס על תשתית המיפוי הבריטי בארץ. תשתית זו שימשה בסיס למדידות ולמיפוי לצרכי פיתוח תשתית לקליטת עליה; למיפוי הנגב; ולסלילת כבישים. המאמצים, בשנים הראשונות, לוו בשינויים ארגוניים, שהחשובים שבהם היו הקמת מדור לפוטוגרמטריה ובית-ספר למדידות. במחצית השנייה של שנות ה- 50', חודשו המדידות להסדר קרקעות, תוך שימת דגש על שמירת אדמות הגליל. בשנות ה- 60' וה- 70', ניתן דגש על מדידת אדמות הנגב ובשנות ה- 80' – על מדידת קרקעות הגולן.
בשנת 1977, הוכפפה מחלקת המדידות למשרד הבינוי והשיכון והפכה לאגף המדידות. בשנת 1988 הוסב שמה למרכז למיפוי ישראל (מפ"י), כדי להדגיש את מעמדה ההיררכי כמשרד מקצועי, המופקד על תחום המדידות והמיפוי. בראשית שנות ה- 2000 הפך מנהל המרכז למנכ"ל, הכפוף ישירות לשר הבינוי והשיכון.
ההתפתחות הטכנולוגית ובמיוחד הכניסה לעידן המיחשוב, לעידן ה- GPS (מדידות באמצעות לווינים) וה- GIS (מערכת מידע גיאוגרפי), אפשרו מעבר לתשתית מיפוי מתקדמת יותר, החלפת רשת הקואורדינטות, פיתוח רשת בקרה אופקית, בנוסף לרשת הטריאנגולציה, שיפור רשת האיזון המדויק ואגירת נתונים ספרתית במאגר הלאומי. כיום, המיפוי מהיר יותר, מדויק יותר וזמין יותר.
